אני מודה, הייתה לי פינה מכוערת במטבח. לא סתם פינה, אלא הפינה. זו שצברה אליה את כל מה שלא היה לו מקום אחר: חשבונות שלא שולמו, מטענים סוררים, ואוסף מגוחך של כוסות קפה שפשוט לא הצלחתי להיפטר מהן (כי "אולי פעם אני אצטרך כוס עם ציור של גורילה עם כובע"). זה היה כאוס ויזואלי, אבל יותר מזה – כאוס רגשי. כל פעם שעברתי לידה, הרגשתי מין דקירה כזאת של אשמה.
פעם קראתי מחקר (אני מצטטת בערך, כי אני לא מוצאת אותו שוב!) שחללים מבולגנים מגבירים את רמות הסטרס. לא יודעת אם זה מדעי או לא, אבל זה הרגיש לי נכון.
אמרתי לעצמי, "נעמה, די! זה חייב להשתנות."
התחלתי כמו כולם: חיפשתי השראה באינסטגרם. ראיתי מטבחים מהממים, עם מדפים פתוחים עמוסים בכלים כפריים מושלמים ועציצים שגדלים כאילו גדלו בגן בוטני. ניסיתי לשחזר את זה. קניתי מדפים, קערות חרס, אפילו עציץ קטן של בזיליקום (שמת תוך שבוע, אגב).
אבל זה לא עבד. הפינה המשיכה להיראות כמו ניסיון עלוב לחקות משהו שלא אני. למה? כי היא לא שיקפה אותי.
ואז, יום אחד, בזמן שעוד ניסיתי לארגן את הבלגן, נתקלתי בקופסת תה ישנה שהסבתא שלי נתנה לי. סבתא שלי, שהייתה אלופת העולם בלהפוך כל מקום למקום חמים ומזמין, בלי להתאמץ בכלל. ופתאום הבנתי.
הבעיה לא הייתה בכמות החפצים או בסדר שלהם, אלא במה ייצג המקום הזה. הוא ייצג חוסר סדר, דחיינות, וניסיון נואש להיות מישהי אחרת.
אז עשיתי משהו אחר לגמרי.
קודם כל, הוצאתי הכל. כן, הכל. ואז, אחד אחד, החזרתי רק את מה שבאמת שימח אותי. לא את מה ש"צריך" להיות שם, ולא את מה שחשבתי שיהפוך אותי ל"פחות מבולגנת". רק את מה שגרם לי לחייך.
השארתי את מכונת הקפה האהובה שלי (היא ממש ישנה ומכוערת, אבל עושה קפה מושלם), את הקופסה של הסבתא, כמה ספרי מתכונים שאני באמת משתמשת בהם, ואוסף קטן של ספלים מטיולים בעולם. הוספתי תמונה של המשפחה שלי, וצמח חדש – הפעם חסין כמעט להכל (סוקולנט, אם אתם מתעניינים).
הפינה לא הפכה פתאום לקטלוג של מגזין עיצוב. היא עדיין לא מושלמת. אבל היא הפכה לפינה שלי. פינה שאני אוהבת. פינה שמזכירה לי את הסבתא, את הטיולים, ואת הטעם של קפה טוב בבוקר.
פתאום הבנתי: הבית שלנו לא צריך להיראות כמו מגזין עיצוב. הוא צריך להרגיש כמו אנחנו.
אבל איך זה קשור לקפה?
הקפה הוא רק תירוץ. הפינה הזאת, היא המקום שלי להתחיל את היום בנחת, להתנתק רגע מהעולם, ולשאוף השראה. היא מזכירה לי מי אני, ומה חשוב לי.
וגם, למדתי משהו חשוב על עצמי: שאני לא צריכה להיות מושלמת כדי להיות מאושרת. ושאפשר למצוא יופי אפילו בפינה הכי מכוערת, אם רק יודעים איך להסתכל עליה.
ומה הלאה? האמת? אני עדיין עובדת על זה. אולי אקנה מדף יפה יותר, אולי אחליף את הסוקולנט בצמח אחר. אבל הדבר הכי חשוב כבר קרה: שיניתי את הגישה שלי.
ואת? מה הפינה המכוערת שלך? ומה היא מלמדת אותך על עצמך? זה לא בהכרח חייב להיות פינה במטבח. זה יכול להיות משהו אחר לגמרי - פרויקט שדחית, הרגל שאת מנסה להיפטר ממנו, או אפילו דעה קדומה שאת נאבקת איתה.
לפעמים, הדרך לשינוי מתחילה לא בניסיון לתקן את מה שמכוער, אלא בלמצוא את היופי במה שכבר קיים.
פעם שמעתי את ברנה בראון אומרת (שמעתי הרצאה שלה ב-TED, ממליצה בחום!): "אותנטיות היא אוסף של בחירות: הבחירה להראות אמיתיים, הבחירה להיות כנים." אותנטיות היא תרגול יומיומי.
הפינה שלי? היא תזכורת יומיומית לאותנטיות. ועכשיו? לכי תמצאי את הפינה שלך! או לפחות, תכיני קפה.
