האורות מהבהבים. אני שונאת את זה. תמיד שנאתי. הפלורסנט הזה, הסמל האולטימטיבי של שעמום משרדי, גורם לי להרגיש כאילו כל הנוירונים שלי רוקדים טוויסט קצבי במקום לעבד את הדו"ח הזה.
אבל היום, ההבהוב הזה… הוא כמעט מנחם. כי אני יודעת למה הוא מפריע לי.
אני זוכרת את עצמי, ילדה קטנה, יושבת על השטיח בסלון ומנסה להתרכז בספר. ניסיון נואש. מחשבות קפצו לי בראש כמו כדורי פינג פונג. המילים התערבבו, המשפטים איבדו משמעות. תסכול עצום. זה לא שאני לא רוצה להתרכז, אני לא מצליחה.
"נועה, תתרכזי! את יכולה, את פשוט בוחרת שלא."
אלה היו המילים של אמא שלי. מילים שאחר כך ליוו אותי כמו צל כבד. שנים של "לא ממצה את הפוטנציאל", "מפוזרת", "צריכה קצת יותר מאמץ".
אז התאמצתי. ממש התאמצתי.
אבל כמה אפשר להתאמץ כשאת שוחה נגד הזרם?
אני חושבת שהרגע הזה, כשניסיתי לסיים תואר שני בפסיכולוגיה קלינית, ושוב מצאתי את עצמי קוראת את אותו עמוד בפעם העשירית, היה נקודת השבירה שלי.
הרגשתי כמו כישלון.
אבל אז, מתוך הייאוש הזה, צמח ניצוץ. קראתי מאמר על הפרעת קשב וריכוז אצל מבוגרים. משהו שם צלצל לי בפנים. זה היה כמו מראה שמשקפת חלקים בתוכי שמעולם לא העזתי להסתכל עליהם.
האם יכול להיות שמה שתמיד חשבתי שהוא פגם אופי, הוא בעצם משהו אחר לגמרי?
עשיתי אבחון. התוצאה? חיובית.
הקלה עצומה שטפה אותי. הקלה מהולה בכעס. כעס על השנים האבודות, על הביקורת העצמית, על התחושה שתמיד יש בי משהו "לא בסדר".
אבל אז הגיעה ההבנה.
ההבנה שהאבחון הוא לא סוף הדרך, אלא רק ההתחלה.
זה לא תירוץ, זו הבנה.
הבנה של איך המוח שלי עובד. הבנה של החוזקות שלי, לצד האתגרים. הבנה של איך אני יכולה לתכנן את החיים שלי בצורה שתתאים לי, במקום לנסות להשתלב בכוח בתבנית שלא נועדה לי.
אז מה עשיתי?
קודם כל, התחלתי לקרוא. המון. מקורות אמינים, כמו הספר המעולה "Driven to Distraction" של ד"ר האלוול ורייטי, שמסביר בצורה בהירה ונגישה את המורכבות של הפרעת קשב. מצאתי גם קבוצות תמיכה אונליין, שם שמעתי סיפורים דומים לשלי. הבנתי שאני לא לבד.
אבל הידע התיאורטי לא הספיק. הייתי צריכה לתרגם אותו לפרקטיקה.
התחלתי לעבוד עם מטפלת קוגניטיבית התנהגותית (CBT) שמתמחה בהפרעת קשב. היא עזרה לי לפתח אסטרטגיות להתמודדות עם קשיים בריכוז, ניהול זמן ואימפולסיביות.
אחת השיטות שהכי עזרו לי הייתה שיטת "פומודורו" - עבודה ממוקדת במשך 25 דקות, ואז הפסקה קצרה. בהתחלה הייתי סקפטית. "25 דקות? זה כלום!" אבל גיליתי שדווקא ההגבלה הזמנית הזו עוזרת לי להישאר ממוקדת.
ניסיתי גם תרופות. בהתחלה חששתי, אבל בסופו של דבר התרופה עזרה לי לייצב את רמות הקשב ולהפחית את האימפולסיביות.
אבל האמת? התרופה היא רק חלק מהפתרון.
הדבר הכי חשוב היה שינוי בתפיסה העצמית שלי. הפסקתי להאשים את עצמי על "חוסר הצלחה" והתחלתי להעריך את החוזקות שלי - היצירתיות, הספונטניות, היכולת לחשוב מחוץ לקופסה.
גיליתי שה"הפרעה" שלי היא בעצם חלק ממה שהופך אותי למי שאני.
אני יודעת, זה נשמע קלישאתי. אבל זה אמיתי.
אני עדיין מתמודדת עם אתגרים. יש ימים שאני מרגישה שהמוח שלי עושה לי בכוונה. אבל עכשיו יש לי כלים להתמודד איתם.
עכשיו, כשאני יושבת מול הפלורסנט המהבהב הזה, אני כבר לא מרגישה רק תסכול. אני מרגישה גם… סוג של הכרת תודה.
ההבהוב הזה מזכיר לי את המסע שעברתי. מסע של גילוי עצמי, קבלה עצמית וצמיחה.
ומעניין, לא? שדווקא משהו שמפריע לי כל כך, הפך להיות סמל של תובנה.
אז מה הלאה? אני ממשיכה ללמוד, להתנסות ולשתף. אני רוצה לעזור לאנשים אחרים עם הפרעת קשב להבין שהם לא לבד, ושיש להם את הכוח להפוך את האתגרים שלהם ליתרונות.
ואולי, יום אחד, נצליח לשנות את השיח סביב הפרעת קשב. להפסיק לראות אותה כ"הפרעה" ולהתחיל לראות אותה כ… פשוט דרך אחרת לחשוב.
אני לא יודעת מה יהיה מחר. אבל אני יודעת דבר אחד בטוח: אני כבר לא מפחדת מהפלורסנט.
אני אפילו קצת מחבבת אותו.
מה אתכם? איך ההבנה שלכם את עצמכם השתנתה עם הזמן? שתפו אותי, אני באמת רוצה לשמוע.
