אני זוכרת את הרגע הזה כאילו היה אתמול. עמדתי מול הארון, או יותר נכון, מול ההר שהצטבר בתוכו, ותהיתי איך הגעתי למצב הזה. בגדים שקניתי בשיגעון, כאלה שאני "אולי אצטרך", כאלה שמזכירים לי תקופה בחיים שאני מעדיפה לשכוח. וכולם דחוסים, נלחמים על מקום, חונקים אחד את השני. תחושת מחנק אמיתית. ידעתי שאני צריכה לעשות שינוי, אבל לא הבנתי עד כמה השינוי הזה יהיה עמוק.
חשבתי שאני צריכה ארון גדול יותר. יותר מקום = פחות בעיות, נכון? טעות. ענקית. מהר מאוד הארון הענק התמלא שוב, ואיתו התסכול שלי. שם הבנתי שהבעיה היא לא במקום, אלא במה שאני בוחרת להכניס אליו.
ואז זה היכה בי: דלת אחת קטנה יכולה לפתוח עולם שלם של אפשרויות – אם רק יודעים איך לפתוח אותה.
זה לא רק על ארונות, חברות. זה על החיים שלנו. על היכולת שלנו לשחרר דברים שלא משרתים אותנו יותר, לפנות מקום לדברים חדשים, לדברים שממלאים אותנו באמת.
אני חושבת שכולנו קצת "אוגרים כפייתיים" ברמה כזו או אחרת. אוגרים רגשות, אוגרים מערכות יחסים שלא עובדות, אוגרים חלומות שלא הגשמנו (אבל מפחדים לשחרר). אבל תחשבי על זה רגע – מה היה קורה אם היית משחררת את כל זה?
מה היה קורה אם היית מפנה מקום לדברים שבאמת חשובים לך?
אני יודעת, זה מפחיד. לפעמים נדמה לנו שאם נפטר מהדברים האלה, נישאר בלי כלום. אבל זה לא נכון. אנחנו נישאר עם המהות שלנו, עם הדברים שבאמת מגדירים אותנו.
אז איך עושים את זה? איך פותחים את הדלת הקטנה הזאת?
- מתחילים בקטן. אל תנסי לרוקן את כל הבית ביום אחד. תתחילי עם מגירה אחת, ארון אחד, מערכת יחסים אחת.
- שואלים את עצמנו שאלות קשות. "האם הבגד הזה גורם לי להרגיש טוב?", "האם מערכת היחסים הזאת תורמת לחיי?", "האם החלום הזה עדיין רלוונטי עבורי?".
- סומכים על האינטואיציה שלנו. היא בדרך כלל יודעת הכי טוב. אם משהו מרגיש לא נכון, סביר להניח שהוא לא נכון.
אני קראתי פעם מחקר של ד"ר ברנה בראון (Brown, B. (2018). Dare to Lead: Brave Work. Tough Conversations. Whole Hearts. Random House.) על פגיעות ואיך היא קשורה ישירות ליצירתיות, חדשנות ושינוי. וזה פשוט נכון. לשחרר דברים זה להיות פגיעה. זה להודות שאולי טעינו, שאולי לא הכל מושלם. אבל זה גם לפתוח את עצמנו לאפשרויות חדשות, לקשרים חדשים, לחיים חדשים.
אני זוכרת שניסיתי את זה בפעם הראשונה. רציתי לזרוק חולצה שקיבלתי במתנה מחברה טובה, אבל פחדתי לפגוע בה. חשבתי, "מה היא תחשוב אם היא תראה שאני לא לובשת את זה?". בסוף החלטתי להיות כנה איתה. הסברתי לה שהחולצה פשוט לא הסגנון שלי, ושזה לא אומר שאני לא מעריכה את המתנה. להפתעתי, היא הבינה לגמרי. ואפילו צחקנו על זה ביחד.
זה היה רגע משחרר. הבנתי שלהיות כנה עם עצמי ועם אחרים זה לא רק בסדר, זה חיוני.
כי כשאת משחררת, את מפנה מקום.
מקום לאהבה עצמית, מקום ליצירתיות, מקום להגשמה.
אבל אני לא אשקר, יש גם רגעים קשים. רגעים שבהם אני מרגישה שאני לא מסוגלת לשחרר. רגעים שבהם אני נצמדת לדברים ישנים, לדפוסים מוכרים, גם אם הם כבר לא משרתים אותי. ואז אני מזכירה לעצמי את הדלת הקטנה. אני מזכירה לעצמי שאני לא חייבת להישאר תקועה, שאני יכולה לבחור אחרת.
ואת יודעת מה? זה עובד. לא תמיד, אבל ברוב המקרים כן.
אני חושבת שהטיפ הכי חשוב שלמדתי הוא לתת לעצמי קרדיט. להכיר בכך שעשיתי כברת דרך, שאני מתקדמת בקצב שלי, ושזה בסדר גמור. ואם אני נופלת, אני קמה. ואם אני צריכה עזרה, אני מבקשת אותה.
מחקר שקראתי ב-Psychology Today (Morin, A. (2020). 7 Ways to Practice Self-Compassion. Psychology Today) דיבר על החשיבות של חמלה עצמית ואיך זה משפיע על היכולת שלנו להתמודד עם קשיים. וזה נכון כל כך. אם אנחנו לא נהיה טובים לעצמנו, איך נוכל להיות טובים לאחרים?
אז בואי נעשה עסקה.
בואי נתחיל לפתוח את הדלתות הקטנות האלה. בואי נשחרר את הדברים שלא משרתים אותנו יותר. בואי נפנה מקום לדברים שבאמת חשובים לנו. בואי נסמוך על עצמנו, וניתן לעצמנו קרדיט.
אני יודעת שזה לא קל, אבל אני מבטיחה לך שזה שווה את זה.
ואם את צריכה עזרה, אני כאן. תזכרי שאנחנו לא לבד במסע הזה.
אז מה הדבר הראשון שאת הולכת לשחרר היום? ספרי לי בתגובות, אני ממש סקרנית לשמוע!
