אני זוכרת את הפעם הראשונה שראיתי את זה קורה. הייתי בבית קפה, מנסה לעבוד על מצגת חשובה, כשפתאום – בום! – כולם מסביבי הורידו את הראש למטה. לא, לא רעידת אדמה (למרות שלפעמים ככה זה מרגיש בחיים). סטורי חדש של איזה משפיען רשת עלה.
כולם פתאום חייבים את המוצר הזה, את המסעדה הזו, את השיטה הזו. ולי? לי פתאום היה חור עצום בבטחון העצמי. למה אני לא כזאת? למה אני לא שם? למה אני עדיין תקועה עם המצגת הזאת?
האמת? זה קרה לי הרבה יותר מדי פעמים. הייתי מכורה לרדיפה אחרי ה"דבר" הבא.
היו תקופות שהייתי מבלה שעות ביום בגלילה אינסופית באינסטגרם, רק כדי להרגיש שאני מפגרת מאחור. קורסים דיגיטליים שלא סיימתי, בגדים שקניתי ולא לבשתי, מסעדות שהזמנתי מקום ולא הגעתי אליהן כי כבר היה משהו "יותר שווה".
זה נשמע מוכר למישהי?
אבל אז, משהו השתנה. לא יודעת בדיוק מה היה הטריגר, אולי העובדה שחשבון הבנק שלי התחיל להיראות כמו מדבר צחיח, או שאולי פשוט נמאס לי להרגיש ריקנות אחרי כל רכישה או "חוויה" חדשה.
הבנתי שאני מבזבזת את החיים שלי בלרצות אחרים, במקום לחיות את החיים שלי.
אז התחלתי לעשות דברים אחרת. ובמקום להסתכל החוצה, התחלתי להסתכל פנימה. וגיליתי כמה אושר יש בדברים הקטנים, בדברים שאני כבר עושה, בדברים שהיו שם תמיד.
אני לא אומרת שצריך להתנתק מהעולם לגמרי. להיפך! אני חושבת שרשתות חברתיות יכולות להיות מקום מדהים ליצירת קשרים, השראה ולמידה. אבל צריך לדעת לשים גבולות. צריך לזכור מי אנחנו ומה חשוב לנו.
אז מה עשיתי? איך עברתי מהמסך הגדול שמציג חיים מושלמים (לכאורה) לחיים שלי, האמיתיים, הפחות מצוחצחים, אבל הרבה יותר מספקים?
הטריק החוסך מתחיל בהבנה עמוקה.
קודם כל, עשיתי ניקוי רעלים דיגיטלי. הפסקתי לעקוב אחרי חשבונות שגרמו לי להרגיש רע עם עצמי. זה היה קשה, אני מודה. היו שם אנשים שאהבתי, אבל הבריאות הנפשית שלי הייתה חשובה יותר.
ואז התחלתי לחפש השראה במקומות אחרים. במקום משפיעני רשת, התחלתי לעקוב אחרי אמנים, סופרים, מדענים – אנשים שבאמת מעניינים אותי ומעוררים בי השראה.
אבל הכי חשוב – התחלתי להקשיב לעצמי. מה אני באמת רוצה? מה עושה לי טוב? במה אני טובה?
למשל, תמיד אהבתי לכתוב. אבל תמיד פחדתי. פחדתי שאני לא מספיק טובה, שאף אחד לא יקרא את מה שאני כותבת. פחדתי להעז.
אבל אז אמרתי לעצמי – מה כבר יכול לקרות? אז פתחתי בלוג. בהתחלה כתבתי לעצמי, בלי לחשוב על מה אחרים יגידו. וזה היה משחרר. פתאום, הלחץ ירד. פתאום, יכולתי פשוט להיות אני.
ואז, לאט לאט, אנשים התחילו לקרוא. אנשים התחילו להגיב. אנשים התחילו להזדהות.
וזה היה מדהים.
אני יודעת, זה נשמע קלישאתי. אבל זה נכון. האושר האמיתי נמצא בתוכנו, לא במסך.
ואם את שואלת את עצמך, איך אני עושה את זה? איך אני מתחילה? הנה כמה נקודות למחשבה, שאני למדתי בדרך הקשה (והיקרה!):
- הכירי את הערכים שלך: מה באמת חשוב לך בחיים? מה גורם לך להרגיש סיפוק? כשהערכים שלך ברורים לך, קל יותר לקבל החלטות שמקדמות אותך, ולא סתם מרצות אחרים. (מקור: מחקרים בפסיכולוגיה חיובית מראים קשר ישיר בין חיים בהתאם לערכים לבין רווחה נפשית).
- תזמני את הזמן שלך ברשתות: זה אולי נשמע טריוויאלי, אבל זה עובד. תגדירי לעצמך זמן מוגבל לגלילה באינסטגרם או טיקטוק. תופתעי לגלות כמה דברים אחרים את יכולה לעשות בזמן הזה. (טיפ: יש אפליקציות שיכולות לעזור לך לעקוב אחרי הזמן שלך ברשתות ולחסום אותן כשעברת את המכסה).
- תחפשי השראה מחוץ למסך: צאי לטבע, קראי ספר, לכי למוזיאון, דברי עם חברים. העולם מלא בדברים מעניינים ויפים, רק צריך להרים את הראש ולהסתכל.
- תתמקדי בהווה: אל תתעסקי במה שהיה או במה שיהיה. תתמקדי במה שיש לך עכשיו. תהני מהרגע. תעריכי את הדברים הקטנים. (מקור: טכניקות מיינדפולנס מראות איך התמקדות בהווה יכולה להפחית חרדה ולשפר את איכות החיים).
- אל תפחדי להיות את: את לא צריכה להיות מישהי אחרת. את לא צריכה להרשים אף אחד. את צריכה להיות את. עם כל הפגמים והיתרונות שלך. זה מה שהופך אותך למיוחדת.
וכן, יהיו ימים שתרצי לחזור לגלילה האינסופית. זה בסדר. גם לי זה קורה. אבל עכשיו, יש לי כלים להתמודד עם זה. עכשיו, אני יודעת מה חשוב לי. עכשיו, אני בוחרת בחיים שלי.
ומה איתך? מה הדבר הזה שאת תמיד רצית לעשות, אבל פחדת? אולי הגיע הזמן לנסות?
אני לא יודעת מה יהיה הצעד הבא שלך, אבל אני יודעת דבר אחד: את לא צריכה מסך גדול כדי לחיות חיים גדולים.
