האמת? תמיד פחדתי מקירות. לא מהסדקים הפיזיים, אלא ממה שהם מייצגים: שלמות בלתי אפשרית, מסכות שהבית שלנו עוטה כדי להסתיר את החיים האמיתיים. ואז הבנתי - הקירות, כמונו, זקוקים לפעמים לפלסטר קטן. לא כדי להסתיר, אלא כדי להחלים.
אני זוכרת את היום בו גיליתי את הסוד של "הפלסטר הבלתי נראה". הייתי אחרי מעבר דירה כאוטי, מותשת ומוקפת ארגזים. הקירות היו מוכתמים, משופשפים ופשוט... עייפים. ניסיתי לשפץ, לצבוע, אבל כל פתרון רק הדגיש את הפגמים. זה הרגיש כמו לנסות להסתיר קמטים עם מייקאפ כבד - רק מבליט את מה שרציתי להעלים.
ואז קראתי מאמר על "ואבי-סאבי" - הפילוסופיה היפנית שמקבלת את היופי שבחוסר שלמות. משהו שם נגע בי. זה לא היה עוד טרנד עיצובי, זו הייתה תפיסת חיים. פתאום הבנתי שהפגמים בקירות הם לא כתם, אלא סיפור. כל שריטה, כל סדק, מספרים על חיים שמתרחשים בין הקירות האלה. (מקור: Wabi-Sabi: for Artists, Designers, Poets & Philosophers by Leonard Koren).
רגע, אתן שואלות, אז מה עושים? פשוט משאירים את הקירות הרוסים? ממש לא. אבל במקום לנסות להעלים את הפגמים, אנחנו יכולים לבחור לתקן אותם בצורה שמכבדת את ההיסטוריה שלהם.
לפני שנתחיל לתקן, שאלה חשובה: מה אנחנו באמת רוצים להסתיר?
זו לא שאלה טכנית, אלא שאלה פילוסופית. האם אנחנו מנסים להסתיר את העובדה שהחיים לא מושלמים? האם אנחנו מרגישים צורך להציג חזות מושלמת כלפי חוץ? (הרבה פעמים אנחנו עושים את זה גם לעצמנו, לא רק לאחרים).
אחרי שחשבתי על זה קצת, החלטתי שאני רוצה ליצור קיר שמספר סיפור. קיר שמראה שאנחנו חיים פה, שאנחנו טועים, שאנחנו צומחים.
אז איך עושים את זה בפועל?
בחירת החומרים: שכחו מחומרי מילוי סינתטיים וצבע אחיד. חפשו חומרים טבעיים כמו טיח חימר, צבעים על בסיס מים או אפילו טפטים עם טקסטורות מעניינות. (מקור: The Natural Paint Book* by Lynn Edwards and Julia Lawless).
- טכניקת התיקון: במקום למלא את הסדקים בצורה מושלמת, השאירו אותם קצת גלויים. אפשר אפילו להדגיש אותם עם צבע שונה. זה יוצר אפקט מעניין ומספר את הסיפור של הקיר.
- הוספת טאץ' אישי: תלו תמונות, מדפים או חפצים אחרים שמספרים את הסיפור שלכם. זה יכול להיות מזכרת מטיול, יצירת אמנות של ילדכם או פריט וינטג' שמצאתם בשוק פשפשים.
האמת היא שבהתחלה הייתי סקפטית. חששתי שהתוצאה תהיה מבולגנת ולא אסתטית. אבל ככל שהתקדמתי, התאהבתי בתהליך. זה הרגיש כמו מדיטציה, כמו שיחה עם הקירות.
וכן, היו גם כישלונות. ניסיתי טכניקת תיקון אחת שלא עבדה, והייתי צריכה להתחיל מחדש. אבל גם בכישלונות האלה מצאתי יופי. למדתי שגם אם אנחנו לא מצליחים בפעם הראשונה, זה לא אומר שאנחנו צריכים לוותר.
אבל מה הכי חשוב בכל התהליך הזה? לא התיקון הפיזי, אלא התיקון הפנימי. כשהפסקתי לשפוט את הקירות שלי, הפסקתי לשפוט גם את עצמי. הבנתי שגם לי מותר להיות לא מושלמת, שמותר לי לטעות, שמותר לי לצמוח.
וזה, לדעתי, הסוד האמיתי של "הפלסטר הבלתי נראה לקירות". הוא לא רק מתקן את הפגמים של הבית שלנו, אלא גם מזכיר לנו לחבק את הפגמים שלנו, את הפגמים של החיים.
אז מה דעתכן? האם אתן מוכנות להעניק לקירות שלכן (ולעצמכן) קצת חמלה? אשמח לשמוע על החוויות שלכן!
