האמת? תמיד הייתי "ילדה טובה". מצטיינת בלימודים, עוזרת בבית, תמיד עם חיוך. אבל בפנים, משהו היה חנוק. הרגשתי שאני כל הזמן צריכה לעמוד בציפיות של אחרים, לרצות את כולם. זה היה מתיש!
ואז, בוקר אחד, בזמן ביקור אצל סבתא נעמה, זה קרה.
ישבנו במרפסת שלה, מול הגינה הפורחת. אני, כרגיל, מתלוננת על הלחץ, על הצורך לרצות, על איך אני מרגישה שאני מאבדת את עצמי.
וסבתא, הסבתא החכמה והמדהימה שלי, הסתכלה עליי במבט מלא אהבה ואמרה: "נעמה'לה, את יודעת מה הבעיה שלך? את חושבת שאת יכולה לשלוט במה שאחרים חושבים עלייך. אבל האמת היא, שזה פשוט לא אפשרי."
בום!
זה פשוט היכה בי. כמו מכת ברק. כל השנים ניסיתי לרצות, להתאים את עצמי, ובסוף, זה היה מאמץ חסר תוחלת. אי אפשר לרצות את כולם.
הבנתי את זה ברמה השכלתנית, אבל לשמוע את זה מסבתא, בקול החם והמנחם שלה, זה חדר לי עמוק לנשמה.
אני זוכרת את עצמי שואלת: "אבל סבתא, מה עושים? איך מפסיקים?"
והיא חייכה, חיוך מלא ניסיון חיים, ואמרה: "מתחילים בלהקשיב לעצמך. באמת להקשיב. מה את רוצה? מה משמח אותך? מה חשוב לך?"
התחלתי לחקור. קראתי מחקרים על פסיכולוגיה חיובית, על חמלה עצמית, על איך להציב גבולות בריאים. (לדוגמה, מחקרים מראים שתרגול חמלה עצמית מפחית חרדה ודיכאון - Neff, K. D. (2003). Self-compassion: An alternative conceptualization of a healthy attitude toward oneself.) אבל יותר מהכל, התחלתי להתאמן בלהגיד "לא". לא לדברים שלא התאימו לי, לא לציפיות לא מציאותיות, לא לאנשים שניצלו אותי.
וזה היה מפחיד! פחדתי מהתגובות, פחדתי לאכזב. אבל משהו קרה. ככל שהצבתי יותר גבולות, ככל שהקשבתי יותר לעצמי, ככה הרגשתי יותר חזקה, יותר אותנטית, יותר שמחה.
אני זוכרת מקרה אחד ספציפי: חברה טובה ביקשה ממני עזרה בפרויקט ענק שלה, בדיוק כשעמדתי בפני תקופה עמוסה בעבודה שלי. בעבר, הייתי מיד קופצת לעזור, אפילו על חשבון הבריאות שלי. אבל הפעם, אחרי שיחה ארוכה עם עצמי, אמרתי "לא". הסברתי שאני מצטערת, אבל שאני פשוט לא יכולה כרגע.
היא קצת התאכזבה, אבל בסופו של דבר הבינה. וזה היה מדהים! הבנתי שהגבולות שלי לא רק שמרו עליי, אלא גם חיזקו את הקשרים שלי.
אבל היו גם רגעים קשים. היו פעמים שהרגשתי אשמה, אנוכית. ואז הייתי חוזרת לשיעור של סבתא: "לדאוג לעצמך זה לא אנוכיות, נעמה'לה. זה חמלה."
אני חושבת שהחלק הכי קשה במסע הזה היה להשלים עם זה שלא כולם יאהבו אותי. היו אנשים שהתרחקו, שהעבירו ביקורת. אבל בסופו של דבר, הבנתי שזה בסדר. אי אפשר לרצות את כולם, וזה לא התפקיד שלי. ( Brené Brown מדברת על זה המון בספרים שלה, על החשיבות של אותנטיות ועל זה שזה בסדר להיות פגיעים. ממליצה בחום!)
היום, אני הרבה יותר שלמה עם עצמי. אני עדיין עובדת על זה, זה תהליך מתמשך, אבל אני יודעת שאני בכיוון הנכון. אני מקשיבה לקול הפנימי שלי, אני מציבה גבולות, ואני מוקפת באנשים שאוהבים אותי בזכות מי שאני באמת, ולא בזכות מי שאני חושבת שאני צריכה להיות.
ואני תוהה, האם גם את מרגישה לפעמים את הצורך הזה לרצות אחרים? האם גם את מוצאת את עצמך מתאמצת יותר מדי כדי לעמוד בציפיות? אם כן, אני מזמינה אותך להתחיל להקשיב לעצמך. זה לא קל, אבל זה שווה את זה.
זכרי, כמו שאמרה סבתא נעמה: אי אפשר לרצות את כולם, וזה בסדר גמור. הדבר הכי חשוב הוא לרצות את עצמך.
מה הדבר האחד שאת יכולה לעשות היום כדי לדאוג לעצמך?
