אני זוכרת את הרגע הזה כאילו היה אתמול. עמדתי מול הר של בגדים, מגירות גדושות, ארונות מתפוצצים – והרגשתי חנוקה. לא רק מהעומס הפיזי, אלא מהמשקל הנפשי של כל החפצים האלה. זה היה כאילו כל פריט סיפר סיפור שאני כבר לא רוצה לשמוע. אבל איך נפטרים מסיפורים?
ואז נתקלתי בשיטת האחסון היפנית, או כפי שהיא מוכרת יותר, "שיטת קון-מארי". שמעתי עליה פה ושם, אבל תמיד הייתי סקפטית. עוד שיטה? עוד טרנד? כאילו שקיפול חולצות בצורה מסוימת יפתור את הבעיות שלי… אבל הייאוש ניצח. החלטתי לנסות.
אבל רגע, מה בעצם עומד מאחורי כל המהומה? מרי קונדו, גורו הסדר היפנית, טוענת שהמפתח הוא לשאול את עצמך על כל פריט: "האם הוא מעורר בי שמחה?". אם לא, תודה לו על שירותו ונפרדים ממנו. נשמע פשוט, נכון? אז זהו, שלא ממש.
ההתחלה הייתה קשה. גיליתי שהרבה מאוד חפצים לא מעוררים בי שמחה, אבל גם לא מעוררים בי רצון להיפטר מהם. זה היה תהליך ארוך ומייגע של התבוננות פנימה. הבנתי שאני שומרת דברים מסיבות שונות: כי הם עלו לי הרבה כסף, כי הם מזכירים לי תקופה טובה, כי "אולי אני אצטרך את זה יום אחד".
הנה נקודת מפנה קטנה: הבנתי שאני לא באמת צריכה את הדברים האלה. אני צריכה את התחושה שהם מעוררים בי.
זה גרם לי לחשוב על מחקרים בפסיכולוגיה חיובית, כמו זה של ד"ר סוניה ליובומירסקי (Lyubomirsky, S. (2008). The How of Happiness: A Scientific Approach to Getting the Life You Want. Penguin Press). היא טוענת שהאושר שלנו מושפע במידה רבה מהיכולת שלנו להתמקד בהווה ולהעריך את מה שיש לנו. האם החפצים האלה באמת עוזרים לי לעשות את זה?
אחת הדוגמאות הכי מובהקות הייתה שמלה שקניתי לפני כמה שנים לאירוע חשוב. היא עלתה הון, אבל מעולם לא לבשתי אותה שוב. בכל פעם שהייתי רואה אותה בארון, הייתי מרגישה קצת אשמה. אשמה שלא ניצלתי אותה, אשמה שבזבזתי כל כך הרבה כסף. האם השמלה הזו מעוררת בי שמחה? ממש לא. היא העבירה לי רגשות אשם.
ואז שחררתי.
השיטה היפנית, בעיניי, היא לא רק על סדר וארגון. היא על מודעות עצמית. היא על להבין מה באמת חשוב לך בחיים ומה רק תופס מקום. זה תהליך של ניקוי רעלים, לא רק של הבית, אלא של הנפש.
אבל זה לא הכל ורוד. יש ביקורת על השיטה הזו. חלק טוענים שהיא מבוססת על תרבות צריכה מוגזמת – אנחנו קונים כל כך הרבה דברים, שאנחנו צריכים שיטה מיוחדת כדי להיפטר מהם. אחרים טוענים שהיא לא מתאימה לכולם, במיוחד לאנשים עם קשיים רגשיים או הפרעת אגרנות כפייתית (OCD). וזה נכון. השיטה הזו לא תפתור את כל הבעיות שלך.
אבל היא יכולה להיות נקודת התחלה טובה.
אני לא יודעת אם קראתם את הכתבה הזו בעיתון "הארץ" על אנשים שחיים במינימליזם קיצוני (אני מצטערת שאיני יכולה לספק קישור מדויק, אבל אני זוכרת שקראתי אותו לא מזמן). הם ויתרו על כמעט כל הרכוש שלהם, וטוענים שהם מאושרים יותר מאי פעם. אני לא חושבת שכולנו צריכים לחיות ככה, אבל זה מעורר מחשבה.
האם אנחנו באמת צריכים כל כך הרבה דברים? האם החפצים שלנו מגדירים אותנו? או שאולי אנחנו יכולים למצוא אושר במקומות אחרים – ביחסים שלנו, בחוויות שלנו, בצמיחה האישית שלנו?
אני עדיין בתהליך. הארון שלי עדיין לא מושלם. אבל אני כבר לא מרגישה חנוקה. אני מרגישה יותר קלה, יותר חופשייה, יותר מחוברת לעצמי.
השיטה היפנית לימדה אותי שיעור חשוב: האושר לא נמצא בחפצים שלנו, אלא בתוכנו.
ומה איתכם? איזה חפץ הייתם רוצים להיפטר ממנו היום? מה הסיפור שהוא מספר לכם? האם אתם מוכנים להקשיב לו, להודות לו ולשחרר?
