אני זוכרת את הפעם הראשונה שקראתי את הספר "סודות הסידור היפני" של מארי קונדו. חשבתי, "בטח, עוד שיטה לסדר את הבית… מה כבר יכול להיות חדש?". טעיתי. ובגדול.
מה שהכי הפתיע אותי זה לא הטכניקה עצמה, אלא השינוי בתפיסה. פתאום סידור הבית הפך ממטלה מעיקה להזדמנות להוקיר תודה על מה שיש לי ולשחרר את מה שכבר לא משרת אותי.
אבל רגע, לפני שאתן לכן את כל הטיפים, אני חייבת להודות – גם אני נופלת לפעמים. יש ימים שהכיור מלא בכלים, הבגדים מפוזרים על הכיסא, ואני? פשוט מתעלמת. אבל אז אני נזכרת במה שלמדתי, ומשהו קורה.
המאמר הזה לא ייתן לכן רשימת הוראות סטרילית. הוא ייתן לכן תובנות שיעזרו לכן להסתכל על סידור הבית בצורה אחרת, תובנות שאולי יחסכו לכן שעות בשבוע, אבל בעיקר – יתנו לכן קצת יותר שקט נפשי.
אז בואו נצא למסע משותף, מבטיחה שיהיו בו הפתעות!
למה אנחנו בכלל מסדרות? מעבר ל"נקי ומסודר"
רובנו מסדרות כי "צריך". כי ככה חינכו אותנו, כי אנחנו מתביישות אם מישהו מבקר, או כי אנחנו מרגישות אשמות אם הבית מבולגן. אבל מה אם נסתכל על זה אחרת?
מה אם סידור הבית הוא בעצם סוג של טיפול עצמי? מה אם הוא דרך להשקיע בעצמנו, במרחב שלנו, בנפש שלנו?
ד"ר גייל סאלטץ, פסיכיאטרית ומומחית למערכות יחסים, כתבה בספרה "Becoming YOU: 12 Smart Ways to Boost Your Brainpower, Upgrade Your Body, and Transform Your Life" על הקשר בין סביבה מסודרת לבריאות נפשית טובה יותר. היא מציינת שבלגן יכול לגרום לסטרס, חרדה וחוסר ריכוז.
אני לגמרי מסכימה איתה. כשאני מסדרת את הבית, אני מרגישה שאני שולטת יותר בחיים שלי. אני מרגישה שיש לי יותר אנרגיה, יותר מוטיבציה, יותר שמחה.
אבל רגע, זה לא אומר שאנחנו צריכות להפוך לאובססיביות. זה לא אומר שאנחנו צריכות לנקות כל הזמן. זה אומר שאנחנו צריכות למצוא את האיזון הנכון לנו.
איפה המקורות הלא שגרתיים נכנסים לתמונה?
אחד הדברים שהכי עזרו לי להבין את זה היה דווקא סרט דוקומנטרי על מינימליזם. כן, כן, אני יודעת מה אתן חושבות – "עוד פעם מינימליזם?". אבל תקשיבו לי רגע.
הסרט לא דיבר רק על כמה חפצים יש לנו, אלא על למה יש לנו אותם. הוא גרם לי לחשוב על הערך האמיתי של הדברים שאני מחזיקה, על הרגשות שהם מעוררים בי, על המקום שהם תופסים בחיים שלי.
וזה בדיוק מה שמחבר אותי לשיטת KonMari.
אז מה הקשר בין מינימליזם לסידור? פשוט מאוד: ככל שיש לנו פחות דברים, ככה קל יותר לסדר אותם.
שיטת KonMari: מעבר לקיפול החולצות
אני חייבת להודות – בהתחלה הייתי סקפטית לגבי שיטת KonMari. "להודות לבגדים?" זה נשמע לי קצת מוגזם. אבל ככל שהתעמקתי בשיטה, הבנתי שיש בה הרבה יותר ממה שנראה לעין.
העיקרון המרכזי של השיטה הוא לסדר לפי קטגוריות (בגדים, ספרים, ניירת, חפצים שונים, חפצים בעלי ערך רגשי), ולא לפי מיקום. זה אומר שאנחנו מוציאות את כל הבגדים שלנו, מכל הארונות והמגירות, וממיינות אותם ביחד.
אני זוכרת שעשיתי את זה בפעם הראשונה. הייתי בשוק מכמות הבגדים שהיו לי. חלקם היו עם טיקט, חלקם לא לבשתי שנים, חלקם כבר לא התאימו לי.
ואז הגיע החלק הכי קשה: להחליט מה להשאיר ומה לשחרר.
קונדו ממליצה להחזיק כל חפץ ביד ולשאול את עצמנו: "האם זה מעורר בי שמחה?". אם התשובה היא לא, אנחנו צריכות להודות לחפץ ולשחרר אותו.
אני יודעת שזה נשמע קצת מוזר, אבל זה עובד. זה גורם לנו לחשוב על הערך של החפצים שלנו בצורה אחרת, זה גורם לנו להעריך אותם יותר, וזה גורם לנו לשחרר את מה שכבר לא משרת אותנו.
אבל מה עושים עם החפצים הרגשיים?
פה בדיוק הנקודה שרובנו נתקעות בה. מה עושים עם התמונות הישנות, עם המתנות שקיבלנו, עם המזכרות מהטיולים?
קונדו מציעה לשמור רק את החפצים שבאמת מעוררים בנו שמחה, ואת השאר לשחרר. אבל מה אם אנחנו לא מצליחות לשחרר?
אני חושבת שהפתרון הוא למצוא דרך אחרת להוקיר את החפצים האלה. אפשר לצלם אותם, אפשר לספר עליהם, אפשר ליצור מהם אלבום או קולאז'. העיקר הוא לא לתת להם לתפוס מקום פיזי ונפשי בחיים שלנו.
"הסוד" האמיתי: שינוי חשיבה
הסוד האמיתי לסידור שחוסך שעות בשבוע הוא לא הטכניקות עצמן, אלא השינוי בחשיבה. זה להבין שסידור הבית הוא לא מטלה מעיקה, אלא הזדמנות להשקיע בעצמנו, במרחב שלנו, בנפש שלנו.
זה להבין שאנחנו לא צריכות להחזיק דברים שגורמים לנו להרגיש רע, שאנחנו לא צריכות להתבייש אם הבית שלנו מבולגן לפעמים, שאנחנו לא צריכות להיות מושלמות.
זה להבין שאנחנו יכולות לבחור איך לחיות, שאנחנו יכולות ליצור מרחב שגורם לנו להרגיש שמחות, רגועות ומסופקות.
אבל רגע, זה לא אומר שאני יודעת הכל. עדיין יש לי מה ללמוד. עדיין יש לי רגעים של חוסר סדר, של חוסר מוטיבציה, של תסכול.
ואולי זה בסדר. אולי זה חלק מהמסע.
מה אתכן? אילו תובנות עולות לכן כשאתן חושבות על סידור הבית? אשמח לשמוע בתגובות!
