אני זוכרת את הרגע הזה כאילו היה אתמול. הייתי תקועה בפגישה, מנסה לייצר תוכן "אותנטי" – כן, אירוני, אני יודעת. ניסיתי לפצח את הנוסחה, לייצר רשימת מכולת של "אותנטיות": הומור, סיפור אישי, טוויסט מפתיע. אבל זה הרגיש… מזויף. כמו רובוט שמנסה לחקות רגש. ואז זה היכה בי: הבעיה היא לא בחוסר אלמנטים, אלא בחיפוש הנואש אחריהם. האותנטיות לא נמצאת ברשימה, היא נמצאת בתוכי.
חשבתם פעם איך משהו שאמור להיות טבעי כל כך, יכול להפוך למאמץ כפייתי? זה כמו לנסות בכוח להיראות רגועים – לרוב זה רק גורם לך להזיע יותר. הבטחתי לעצמי שאחרי הפגישה הזו, אני מפסיקה לרדוף אחרי האותנטיות ומתחילה פשוט להיות.
אז מה זה בעצם אומר, "להיות"? איך הופכים את המושג המופשט הזה למשהו מוחשי שנוכל ליישם בעבודה שלנו, בחיים שלנו? זה בדיוק מה שאני רוצה לחקור איתכן היום.
למה בכלל אכפת לנו מאותנטיות? (חוץ מזה שזה באזזוורד)
אני חושבת שהרדיפה אחרי האותנטיות נובעת מצורך עמוק בקשר אמיתי. בעידן שבו הפילטרים שולטים, אנחנו כמהים למשהו אמיתי, לא מסונן. מחקרים מראים (לדוגמה, המחקר הזה של אוניברסיטת ברקלי על השפעת האותנטיות על יצירת קשרים חברתיים) שאנשים מעריכים יותר אותנטיות ונוטים לבטוח באנשים שמציגים את עצמם בצורה אמיתית, גם אם זה אומר לחשוף חולשות.
אבל הנה הטוויסט: כשמנסים בכוח להיות אותנטיים, מפספסים את הפואנטה. זה כמו לנסות להצחיק בכוח – זה כמעט תמיד יוצא מאולץ ולא מצחיק.
אותנטיות היא לא מטרה, היא תוצאה לוואי של להיות עצמך.
הסוד טמון בפגיעות (כן, זה מפחיד, אני יודעת)
אחת התובנות המטלטלות ביותר שקיבלתי הגיעה דווקא ממקור לא צפוי – הספר "Daring Greatly" של ברנה בראון. בראון, חוקרת בתחום הפגיעות והבושה, טוענת שהפגיעות היא לא חולשה, אלא מקור הכוח האמיתי שלנו. זה מפחיד לחשוף את החולשות שלנו, את הספקות שלנו, אבל דווקא שם נמצא החיבור האמיתי.
אני זוכרת פעם אחת שניסיתי להוביל פרויקט חדשני בעבודה. הייתי בטוחה שאני יודעת הכל, שהרעיון שלי גאוני. כמובן, הפרויקט נכשל בגדול. במקום לטאטא את זה מתחת לשטיח, החלטתי לדבר על זה בפתיחות. סיפרתי על הטעויות שלי, על מה שלמדתי, על איך אני מתכוונת לעשות דברים אחרת בפעם הבאה. להפתעתי, התגובה הייתה מדהימה. אנשים העריכו את הכנות שלי, את הנכונות שלי להודות בטעויות.
נכון, זה לא קל. זה דורש אומץ, וזה דורש להיות מוכנים להיחשף. אבל התוצאה שווה את זה. כשאתם חושפים את האנושיות שלכם, אתם מזמינים אנשים אחרים לעשות את אותו הדבר.
אבל רגע, מה עם המקצועיות? האם אני צריכה לחשוף את כל הכביסה המלוכלכת שלי?
ממש לא. יש הבדל בין פגיעות אותנטית לבין שיתוף יתר. המטרה היא לא לחשוף הכל, אלא לחשוף את הדברים שרלוונטיים, את הדברים שיכולים ליצור חיבור אמיתי.
זה אומר שאם אתם מומחים בתחום מסוים, אתם לא צריכים להעמיד פנים שאתם יודעים הכל. זה בסדר להגיד "אני לא יודע/ת", זה בסדר להודות בטעויות, זה בסדר להגיד "אני עדיין לומד/ת".
להיות מומחה לא אומר להיות מושלם, זה אומר להיות מחויב ללמידה מתמדת.
איך מיישמים את זה בפועל? כמה טיפים פרקטיים (מניסיון מר)
- התחילו בקטן: אל תנסו לשנות את עצמכם בן לילה. התחילו בלשתף מחשבות או רגשות קטנים שאתם בדרך כלל שומרים לעצמכם.
- הקשיבו לעצמכם: מה מרגיש לכם אותנטי? מה מרגיש מאולץ? תנו לעצמכם רשות להיות מי שאתם, גם אם זה אומר שאתם לא מתאימים לתבנית מסוימת.
- חפשו השראה ממקורות לא צפויים: תקראו ספרות, תראו סרטים, תקשיבו למוזיקה. תנו לעצמכם להיחשף לנקודות מבט שונות, לסיפורים שונים. זה יעזור לכם להרחיב את ההבנה שלכם לגבי מה זה אומר להיות אנושי.
- תזכרו שזה מסע, לא יעד: אף אחד לא מושלם, וכולנו עושים טעויות. תלמדו מהטעויות שלכם, תסלחו לעצמכם, ותמשיכו הלאה.
אז איפה אני נמצאת היום? עדיין במסע. עדיין לומדת, עדיין טועה, עדיין מנסה. אבל אני חושבת שהדבר הכי חשוב שלמדתי הוא שאותנטיות היא לא משהו שמחפשים, אלא משהו שמוצאים בתוך עצמנו. היא נמצאת בפגיעות שלנו, בחולשות שלנו, בטעויות שלנו. היא נמצאת בנכונות שלנו להיות מי שאנחנו, בלי פילטרים, בלי מסכות.
ואם אתם שואלים אותי, זה שווה את זה.
אבל מה איתכן? מה האתגרים שלכן במסע הזה? אשמח לשמוע את המחשבות שלכן בתגובות.
