היי, אני נעמה. בואו נדבר על משהו שכולנו חווים, אבל לרוב שותקים לגביו – רגעים בעבודה שבהם הכל פשוט משתבש. לא סתם משתבש, אלא מתרסק לרסיסים. כן, גם לי זה קורה, יותר ממה שהייתי רוצה להודות.
פעם, ניהלתי פרויקט ענק. חשבתי שכיסיתי הכל, תיכננתי כל פרט. הייתי בטוחה בהצלחה. ואז,בום! תקלה קריטית במערכת, יום לפני ההשקה. הייתי בהלם. לא הבנתי איך זה קרה.
מה עושים ברגע כזה? רבים מאיתנו קופאים. מתחילים להאשים את עצמנו (ואחרים). אבל למדתי משהו חשוב באותו יום נורא: הדרך שבה אנחנו מגיבים לכישלון, היא זו שמגדירה אותנו, לא הכישלון עצמו.
אז בואו נצלול לכמה סיפורים מהחיים, תובנות לא צפויות וכמה כלים פרקטיים להתמודדות, אבל בגישה קצת אחרת. גישה אנושית, כזו שמבינה שלפעמים גם המומחים טועים, וזה בסדר גמור.
הזוועה הראשונה: "אני יודע הכי טוב!"
כולנו מכירים את הטיפוס הזה. הוא (או היא) בטוחים שהם תמיד צודקים, ולא מוכנים להקשיב לאף אחד. זו הייתה אני, בתחילת דרכי.
זוכרת פרויקט שיווקי שנכשל כי סירבתי להקשיב לפידבק מהצוות שלי. הייתי משוכנעת שהקמפיין "גאוני", אבל בפועל הוא היה מנותק מהמציאות. למדתי בדרך הקשה שחוכמת ההמונים קיימת מסיבה מסוימת. אבל כמה כואב זה לגלות את זה על הבשר שלך!
הפתרון המפתיע: צניעות רדיקלית.
מה זה אומר? זה אומר להניח בצד את האגו, ולהקשיב באמת. לדבר עם אנשים מהשטח, ללמוד מהניסיון שלהם. פרופ' אדם גרנט, בספרו "Think Again", טוען שהיכולת לשנות את דעתך היא סימן לאינטליגנציה, לא לחולשה. מדהים, נכון?
ואגב, אם אתם רוצים כלי פרקטי, נסו את "חמשת למה" של טויוטה. שאלו "למה?" שוב ושוב עד שתגיעו לשורש הבעיה. זה פשוט גאוני!
הזוועה השנייה: "שריפה במייל"
כולנו קיבלנו מייל זועם, מלא האשמות. זה גורם לנו לרצות להשיב באותה מטבע, וליצור "שריפה" שלמה בהתכתבות.
קרה לי פעם שקיבלתי מייל נורא מלקוח ממש לא מרוצה. התגובה הראשונית שלי הייתה להתגונן, להסביר למה זה לא באשמתי. אבל אז נזכרתי בעצה שקראתי פעם: "הקשב כדי להבין, לא כדי להגיב".
הפתרון המפתיע: אמפתיה אקטיבית.
מה עשיתי? התקשרתי ללקוח. הקשבתי לו. נתתי לו להוציא הכל. בסוף השיחה, הוא הודה לי על ההקשבה, ואפילו התנצל על הטון שלו במייל.
זה לא תמיד עובד, אבל זה שווה ניסיון. לפעמים, כל מה שאנשים צריכים זה להרגיש שמקשיבים להם.
הזוועה השלישית: "הפרפקציוניזם המשתק"
אנחנו רוצים שהכל יהיה מושלם. שהעבודה שלנו תהיה ללא רבב. אבל הפרפקציוניזם יכול להשתלט לנו על החיים, ולמנוע מאיתנו להתקדם.
לפני כמה שנים, ניסיתי להקים אתר אינטרנט. רציתי שהוא יהיה מושלם מהרגע הראשון. ביליתי חודשים בתכנון, בעיצוב, בכתיבה. בסוף, נשברתי. האתר מעולם לא עלה לאוויר.
הפתרון המפתיע: "מספיק טוב זה מספיק טוב".
למדתי שאפשר לשחרר. להפסיק לרדוף אחרי שלמות, ולהתמקד בשיפור מתמיד. "Done is better than perfect", כמו שאומרים בעולם הסטארטאפים. זה משהו שאני צריכה להזכיר לעצמי כל יום.
לפעמים, עדיף להוציא משהו לא מושלם החוצה, ולקבל פידבק, מאשר להישאר תקועים בניסיון ליצור את הדבר המושלם.
עכשיו, הנה משהו שאולי לא חשבתם עליו:
כל הכישלונות האלה, כל הזוועות האלה, הן הזדמנות לצמיחה. הן הזדמנות ללמוד על עצמנו, על הסביבה שלנו, על העולם. הן הזדמנות להפוך לאנשים טובים יותר, אנשי מקצוע טובים יותר.
אבל איך עושים את זה? איך הופכים לימון ללימונדה?
הפתרון האמיתי: חוסן מנטלי.
זה אומר לפתח את היכולת להתמודד עם אתגרים, להתאושש מכישלונות, ולצמוח מתוך משברים.
איך עושים את זה בפועל?
- מודעות עצמית: תכירו את החוזקות והחולשות שלכם. תבינו מה מפעיל אתכם, מה גורם לכם להילחץ.
- ויסות רגשי: למדו לנהל את הרגשות שלכם. אל תתנו להם להשתלט עליכם.
- אופטימיות ריאלית: תאמינו בעצמכם, אבל תהיו מודעים למציאות.
- גמישות: היו מוכנים להשתנות, להתאים את עצמכם למצבים חדשים.
קשה? ברור שקשה. אבל שווה את זה.
אז מה הלאה? אני מזמינה אתכם לשתף אותי בסיפורי הזוועות שלכם. מה למדתם? מה הייתם עושים אחרת? בואו ניצור קהילה של אנשים שמבינים שכישלון הוא לא סוף הדרך, אלא רק נקודת התחלה חדשה.
אני באמת רוצה לדעת, מה הדבר הכי מפתיע שלמדתם מכישלון בעבודה? מה הפך לכם את הקרביים?
