האמת? עד לפני שנה הייתי לועגת לעצמי אם מישהו היה אומר לי שארוחות ערב בלי מסכים הן "חובה". הייתי סקפטית, כזאת שמתגלגלת מצחוק כשהיא שומעת על טרנדים הוריים חדשים. "נו באמת," חשבתי, "מה כבר יכול לקרות?". טעיתי בגדול.
אבל רגע, לפני שאני הופכת לגורו של ניתוק דיגיטלי, חשוב לי שתדעו: גם אצלנו זה לא תמיד ורוד. היו נפילות, היו בכי וקיטורים. אבל משהו קרה שם, סביב השולחן, כשכיבינו את המסכים. משהו אמיתי.
השינוי התחיל ממש במקרה. קראתי מאמר ב"הארץ" על הקשר בין צפייה מוגזמת במסכים לבין קשיי תקשורת בתוך המשפחה (מקור: "הארץ", בריאות ומשפחה). זה הדליק לי נורה אדומה. פתאום שמתי לב כמה אנחנו, כמשפחה, מנותקים אחד מהשנייה, אפילו פיזית, בזמן שאנחנו אמורים להיות הכי מחוברים.
הפסקתי להסתכל על זה כעל "עוד משימה הורית" והתחלתי לחשוב על זה כהזדמנות. הזדמנות לבנות מחדש את הקשר שלנו, ליצור מרחב שבו אנחנו באמת רואים ושומעים אחד את השני.
מה קרה כשהמסכים כבו?
בהתחלה, כמו שאמרתי, היו קשיים. הילדים התלוננו, הרגישו שמשהו חסר להם. בעלי, שהיה רגיל לראות חדשות בזמן האוכל, קצת התבאס. אבל התמדנו. התחלנו בקטן – פעמיים בשבוע ארוחת ערב בלי מסכים. אחר כך הגדלנו את זה לרוב ימות השבוע.
וזה מדהים מה שקרה.
- שיחות אמיתיות: פתאום, במקום לבהות בטלוויזיה, התחלנו לדבר. על היום שעבר, על דברים שמצחיקים אותנו, על דברים שמדאיגים אותנו. גיליתי דברים חדשים על הילדים שלי, דברים שלא ידעתי קודם.
- צחוק ושעשוע: בלי הסחות דעת, הומור הופך להיות כלי חשוב. צחוק בריא משחרר מתחים ומחזק את הקשר בינינו. מצאנו את עצמנו מספרים בדיחות מטופשות, עושים פרצופים מצחיקים ומצחקקים סתם ככה, בלי סיבה.
- יצירתיות: בלי המסך שמכתיב לנו מה לראות ומה לחשוב, התחלנו להיות יצירתיים יותר. המצאנו משחקים, סיפרנו סיפורים, שרנו שירים. אפילו סתם להסתכל אחד לשני בעיניים הפך למשהו מיוחד.
אבל רגע, אני לא מציירת תמונה מושלמת. היו גם אתגרים. לפעמים השיחות היו משעממות, לפעמים הילדים היו חסרי סבלנות. לא תמיד ידענו מה לעשות עם עצמנו. אבל דווקא ברגעים האלה, כשלא היה לנו לאן לברוח, למדנו להיות אחד עם השני.
אז מה עושים כשמשעמם?
זה השלב שבו הייתי צריכה להפעיל את הראש. הבנתי שאני צריכה לתת להם משהו לעשות, משהו שיעניין אותם. אז התחלתי להכין מראש נושאים לשיחה, שאלות פתוחות, משחקים קטנים.
למשל, היינו משחקים "שני שקרים ואמת". כל אחד מספר שלושה דברים על עצמו – שניים מהם שקרים ואחד אמת – והשאר צריכים לנחש מה האמת. זה משחק כיפי שמעודד תקשורת וגם מלמד אותנו דברים חדשים על המשפחה שלנו.
עוד רעיון: היינו מספרים סיפורים בשרשרת. כל אחד מוסיף משפט לסיפור, ויוצרים יחד סיפורים מצחיקים ומוזרים. זה תרגיל נהדר ליצירתיות ולשיתוף פעולה.
הטריק הוא לא לוותר
היו ימים שהייתי מיואשת. הרגשתי שאני נלחמת בטחנות רוח. אבל לא ויתרתי. ידעתי שזה חשוב, לא רק לילדים שלי, אלא גם לי. רציתי להחזיר את האינטימיות למשפחה שלנו, את הקשר האמיתי.
גיליתי גם שאפשר לשלב טכנולוגיה בחוכמה. למשל, אפשר להשתמש באפליקציות של משחקים משפחתיים שאפשר לשחק בלי מסך הטלוויזיה. או שאפשר להקשיב למוזיקה יחד ולשיר בקולי קולות (אפילו אם אנחנו מזייפים).
העיקר הוא למצוא את האיזון הנכון, את הדרך שמתאימה למשפחה שלנו.
אז מה למדתי מכל זה? שלפעמים, הדבר הכי טוב שאנחנו יכולים לעשות בשביל המשפחה שלנו זה לכבות את המסכים. זה לא קל, זה דורש מאמץ, אבל זה שווה את זה. כי ברגעים האלה, כשאין הסחות דעת, אנחנו יכולים באמת לראות ולשמוע אחד את השני. ואז קורים דברים מדהימים.
אבל האמת? עדיין יש לי ימים שאני מתפתה להדליק את הטלוויזיה. וזה בסדר. אף אחד לא מושלם. העיקר הוא להמשיך לנסות, להמשיך לחפש את הדרך שלנו, ולהזכיר לעצמנו למה התחלנו את המסע הזה מלכתחילה.
אני עדיין לומדת, וזה בסדר גמור. אשמח לשמוע – איך אתן מתמודדות עם המסכים בבית? מה עובד אצלכן ומה לא? בואו נשתף אחת את השנייה ונלמד יחד.
