אני זוכרת את הרגע הזה כאילו היה אתמול. עמדתי מול הספה הישנה של סבתא, ספה בצבע חום דהוי שהייתה עדה ליותר מדי סרטים גרועים ושיחות נפש עמוקות, ותהיתי: "מה לעזאזל אני עושה עם זה?". חשבתי שאני יודעת הכל על שיפוץ רהיטים – קראתי בלוגים, צפיתי ביוטיוב, אפילו עשיתי קורס קצר באיקאה. אבל המציאות, ох как она далека от идеала.
הבטחתי לעצמי שהיא תהיה מלכת הסלון החדשה, פריט וינטג' משופץ ומרהיב. הבטחתי לעצמי הבטחות שאפילו אני לא האמנתי להן.
האמת? חשבתי שזה יהיה קל. טיפשה שכמותי.
נתחיל מההתחלה. הספה הייתה מרוטה, מלוכלכת ובעלת ריח מוזר של "סבתא + אבק + חלומות ישנים". אבל הייתה לה נשמה, מן קסם שאפשר היה לראות מתחת לשכבות האבק. קראתי מחקר של אוניברסיטת בן גוריון על הקשר בין חפצים אישיים וזיכרון קולקטיבי (וואו, נשמע מפוצץ, נכון? אבל זה היה מרתק!), והבנתי שאני לא רק משפצת ספה, אני משמרת פיסת היסטוריה.
אז התחלתי. ניקיתי, קרצפתי, שייפתי, צבעתי... וטעיתי. אוי כמה שטעיתי.
ניסיתי צבע גיר שהבטיח כיסוי מושלם, אבל יצאתי עם מראה כאילו מישהו הקיא גיר על הספה. ניסיתי טכניקת "דיסטרסינג" שיצאה יותר "דיסטרס". בנקודה מסוימת, שקלתי ברצינות להדליק אותה ולטעון שזה היה "שיפוץ אקסטרים".
הנה תובנה קטנה: לפעמים, הציפייה שלנו למשהו מושלם חוסמת אותנו מלראות את היופי בחוסר השלמות.
אבל לא ויתרתי. למדתי שלכל צבע יש את הניואנסים שלו, שלכל בד יש את הטקסטורה שלו, ושלסבלנות יש ערך עצום (במיוחד כשאתה עובד עם רהיט עתיק). התייעצתי עם רפד מקצועי, בחור בשם משה שעבד עם עתיקות כל חייו. הוא הסביר לי שהסוד הוא לא להילחם בעבר של הספה, אלא להדגיש אותו. הוא הראה לי טכניקות תפירה מיוחדות, הסביר על סוגי הבדים, והכי חשוב – לימד אותי להקשיב לספה.
כן, להקשיב. זה אולי נשמע קצת משוגע, אבל הוא צדק.
כשעבדתי על הספה, הרגשתי שאני מתחברת אליה ברמה אחרת. כאילו אני שומעת את הסיפורים שלה, את הצחוקים והדמעות שהיא ספגה במשך השנים. זה גרם לי לרצות לכבד אותה, לתת לה חיים חדשים שמכבדים את העבר שלה.
גיליתי שאפשר למצוא השראה במקומות הכי לא צפויים. למשל, במגזין אופנה משנות ה-50 מצאתי צבע טורקיז מדהים ששימש השראה לצבע החדש של הספה. או בספר על עיצוב פנים יפני, למדתי על חשיבות המינימליזם והשימוש בחומרים טבעיים.
איך זה קשור לשיפוץ ספה? הכל קשור להכל.
אבל רגע, מה עם הכישלונות? אל תחשבו שזה היה מסע חלק. היו רגעים של תסכול עמוק, רגעים שבהם רציתי לזרוק הכל לפח וללכת לקנות ספה חדשה באיקאה. היו לילות לבנים שבהם תיקנתי תפרים עקשניים, היו ימים שבהם נאבקתי עם כתמים עיקשים.
אני זוכרת במיוחד את הפעם ששפכתי כוס קפה על הספה בדיוק אחרי שסיימתי לצבוע אותה. בכיתי. בכיתי כמו ילדה קטנה. אבל אחרי כמה דקות, צחקתי. צחקתי על עצמי, על הטיפשות שלי, על הציפייה שלי לשלמות.
ואז המשכתי לעבוד.
בסופו של דבר, הספה הייתה מוכנה. היא לא הייתה מושלמת. היו לה פה ושם פגמים קטנים, סימנים של העבר שלה. אבל היא הייתה יפה. היא הייתה ייחודית. היא הייתה שלי.
יותר מזה, היא הייתה עדות למסע שלי, למאמץ שלי, ללמידה שלי. היא הייתה תזכורת לכך שאפשר לקחת משהו ישן ושבור ולהפוך אותו למשהו חדש ויפה. היא הייתה תזכורת לכך שגם אנחנו, כמו הספה, יכולים להשתנות ולהשתפר, גם אחרי שנשפך עלינו קפה.
שיפוץ רהיטים הוא לא רק עבודה טכנית, זו גם עבודה רגשית. זו הזדמנות להתחבר להיסטוריה, ליצירתיות, לעצמנו. זה לא תמיד קל, אבל זה תמיד שווה את זה.
אז בפעם הבאה שאתם רואים רהיט ישן שזקוק לשיפוץ, אל תפחדו. תנו לו צ'אנס. תנו לעצמכם צ'אנס. אתם אולי תופתעו ממה שאתם יכולים ליצור.
ואם אתם שואלים אותי, אני כבר מחפשת את הפרויקט הבא. אולי שידה ישנה? אולי כיסא עתיק?
מי יודע. אבל אני יודעת דבר אחד: אני כבר לא מפחדת לטעות.
מה הסיפור של הרהיט הכי מיוחד שלכם? אני סקרנית לשמוע.
