האמת? רציתי לכתוב לכן על דברים חשובים יותר. על משמעות, על הגשמה, על איך למצוא את האור הזה שכולם מדברים עליו. אבל אז, זה קרה. בום. המדף בסלון קרס. כל הספרים שלי, האוסף שנבנה בדם, יזע ופרוטות, התפזרו על הרצפה.
אני יודעת, זה נשמע כמו דרמה קווין, אבל עבורי הספרים האלה הם יותר מנייר ודיו. הם חברים, הם בריחה, הם… נו, הבנתן. והמדף הזה, שנראה יציב וחזק, בגד בי.
מפה לשם, מצאתי את עצמי שעות שוכבת על הרצפה, מוקפת בהריסות, מנסה להדביק חתיכות עץ שבורות. דבק סופר גלו בכל מקום, אצבעות דבוקות, תסכול בשמיים. הנה, סוף סוף מצאתי את האור… אור הניאון המעצבן של הסלון בשלוש לפנות בוקר.
ואז עלתה בי המחשבה - למה בעצם אני מתעקשת לתקן אותו? למה אני לא זורקת אותו לפח וקונה מדף חדש, יפה יותר, חזק יותר? התשובה הפתיעה אותי.
כי לפעמים, הדברים השבורים הם אלה שאנחנו הכי אוהבים. כי הם מזכירים לנו את הטעויות שלנו, את הנפילות שלנו, את העובדה שאנחנו לא מושלמים. וזה בסדר גמור לא להיות מושלמים.
אז התחלתי לחקור. לא רק איך לתקן מדפים, אלא למה אנחנו בכלל רוצים לתקן דברים. קראתי מאמרים בפסיכולוגיה (כן, יש דבר כזה, פסיכולוגיה של תיקון חפצים!), וגיליתי שזה קשור לתחושת שליטה, ליצירתיות, וגם… לזיכרונות. כמו שד"ר אריאל שוורץ, פסיכולוגית המתמחה בטראומה ואובדן, מסבירה, "תיקון חפץ פגום יכול להיות דרך לסמל תיקון פנימי, ריפוי רגשי" (מקור: ראיון עם ד"ר אריאל שוורץ בנושא "תיקון רגשי דרך תיקון חפצים", מגזין "פסיכולוגיה היום").
אבל, בואו נהיה כנות, לא כל מדף שבור ראוי לתיקון. ניסיתי פעם לתקן טוסטר אובן עם חוט ברזל ונייר כסף. אל תשאלו. למדתי בדרך הקשה שיש גבול ליכולות שלי (וגם לסבלנות של חברת החשמל).
אז מתי כדאי לתקן ומתי לוותר?
- הערך הסנטימנטלי: האם יש למדף הזה ערך רגשי עבורך? אם כן, שווה להשקיע בו מאמץ.
- העלות: האם התיקון יעלה יותר מרכישת מדף חדש? היו כנות עם עצמכן. לפעמים, זה פשוט לא משתלם.
- היכולות: האם יש לכן את הכלים והידע הדרושים? אם לא, אל תתביישו לבקש עזרה מבעל מקצוע. (או מחברה עם ידיים טובות, כמוני!)
אני מודה, לא תמיד מצליח לי. היו לי כישלונות מפוארים בתחום ה-DIY. פעם ניסיתי לבנות שולחן קפה מגלגל של עגלה. זה נגמר באשפוז בגלל קרע ברצועות הכתף (והרבה צחוקים של בעלי). אבל למדתי מכל ניסיון כושל. למדתי להעריך את העבודה של בעלי המקצוע, למדתי להיות סבלנית, ולמדתי שזה בסדר לבקש עזרה.
ואגב עזרה, אל תתביישו לפנות ליוטיוב! יש שם הדרכות מדהימות על איך לתקן כמעט כל דבר. אני למדתי איך להדביק עץ שבור בצורה מקצועית מסרטון של איזה סבא אוסטרי חביב (שלא הבנתי ממנו מילה, אבל הכל היה ברור מהתמונות).
אבל מעבר לטכניקה, התיקון הזה לימד אותי משהו חשוב יותר. הוא לימד אותי להעריך את הדברים הקטנים, את הדברים הפשוטים, את היופי שבשבריריות. הוא לימד אותי שגם אחרי שהמדף קרס, עדיין אפשר להרים אותו, להדביק אותו, ולהפוך אותו למשהו חדש, חזק יותר, ובעיקר, יותר משמעותי.
אז בפעם הבאה שהמדף שלכן יקרוס (תרתי משמע), אל תמהרו לזרוק אותו לפח. עצרו לרגע, תנשמו עמוק, ותשאלו את עצמכן: האם הוא שווה את המאמץ? ואולי, יותר חשוב, מה הוא יכול ללמד אותנו על עצמנו?
אני יודעת שזה נשמע קצת פילוסופי בשביל מאמר על תיקון מדפים, אבל היי, זאת אני. תמיד מחפשת את התובנה המפתיעה, את הזווית הלא צפויה. כמו שאמר פעם הפילוסוף הצרפתי גסטון בשלאר, "הבית הוא הפינה שלנו בעולם. הוא, כפי שלעתים קרובות אומרים, היקום הראשון שלנו" (מקור: "פואטיקת החלל", גסטון בשלאר). ואם הבית שלנו שבור, גם אנחנו קצת שבורים.
אז בואו נתקן את הבית שלנו, נתקן את עצמנו, ובעיקר, בואו נעשה את זה ביחד.
אני עדיין תוהה אם כדאי לי לצבוע את המדף המתוקן הזה בטורקיז. מה דעתכן?
