אני מודה, עד לא מזמן מדפים היו בשבילי מטרד. סוג של חפץ שאמור להיות ישר וחזק, וברגע שהוא לא – פשוט להיפטר ממנו. אבל אז קרה משהו.
זה התחיל עם המדף ההוא בסלון, זה שעליו מונחים הספרים הכי אהובים שלי, ואגרטל עם פרחים מיובשים שאני מסרבת לזרוק. יום אחד, פשוט שמעתי "קראק" קטן והוא התחיל לשקוע. בהתחלה התעלמתי, אבל ככל שעברו הימים המצב החמיר. הספרים התחילו להחליק, והפרחים איימו להתרסק על הרצפה.
האמת? הייתי מתוסכלת. יותר מזה, הייתי עצבנית. עוד משהו להתעסק איתו, עוד תיקון שאין לי זמן אליו. כבר דמיינתי את עצמי רצה לאיקאה לקנות מדף חדש, ואז הבנתי – רגע, למה בעצם? למה ישר לוותר?
ואז נזכרתי בסבתא שלי, עליה השלום. היא תמיד אמרה: "נעמה, כל דבר שווה תיקון. חוץ מלב שבור." אוקי, לב עוד לא היה לי שבור, אבל מדף כן. אז החלטתי לנסות.
חיפשתי באינטרנט, קראתי מדריכים, צפיתי בסרטונים. וואו, יש שם עולם שלם של אנשים שמתקנים מדפים! מי ידע? אבל מהר מאוד הבנתי שרוב המדריכים האלה כתובים על ידי אנשים שחיים בעולם מקביל, עולם שבו לכולם יש כלי עבודה מקצועיים וזמן פנוי.
לי, לעומת זאת, היו רק מברג אחד, קצת דבק נגרים, ורצון עז לא לוותר.
אז התחלתי.
הדבר הראשון שעשיתי היה להסיר את הספרים והאגרטל (בזהירות, כמובן). אחר כך ניסיתי להבין מה בדיוק קרה. גיליתי שהבורג שמחזיק את המדף פשוט התרופף, והעץ סביבו קצת התפורר.
אוקי, לא סוף העולם.
קראתי קצת יותר באינטרנט, והגעתי למאמר מעניין של האתר "שיפוץ הום" (Shifutz Hom, 2023). הם המליצו למלא את החור עם קיסמי שיניים ודבק נגרים, לחכות שיתייבש, ואז להבריג מחדש. נשמע פשוט, לא?
אז זהו, שלא כל כך.
הניסיון הראשון שלי היה כישלון מוחלט. קיסמי השיניים פשוט התפוררו, הדבק נזל לכל עבר, והמדף נשאר עקום. הייתי מיואשת. חשבתי לוותר, לקנות מדף חדש ולשכוח מהעניין.
אבל אז נזכרתי בעוד משהו שסבתא שלי נהגה לומר: "נעמה, גם מטעויות לומדים."
אז לקחתי נשימה עמוקה, ניקיתי את הבלאגן, וניסיתי שוב. הפעם, השתמשתי ביותר דבק, דחסתי את קיסמי השיניים חזק יותר, וחיכיתי יותר זמן שהכל יתייבש.
וזה עבד!
המדף חזר להיות ישר וחזק. הצלחתי! הרגשתי גאווה עצומה.
אבל כאן מגיעה התובנה המפתיעה. התיקון הזה לא רק החזיר את המדף למצבו המקורי. הוא עשה משהו הרבה יותר גדול. הוא גרם לי להסתכל על הבית שלי, ועל החיים שלי, בצורה שונה.
פתאום הבנתי שגם דברים שבורים יכולים להיות יפים. שגם טעויות הן חלק מהדרך. ושלא תמיד צריך לקנות משהו חדש כדי לתקן משהו ישן.
התחלתי להסתכל על כל הרהיטים שלי, על כל החפצים שלי, בצורה אחרת. במקום לראות בהם רק דברים שצריך לנקות ולתחזק, התחלתי לראות בהם סיפורים. סיפורים על אנשים שיצרו אותם, על מקומות שבהם הם היו, ועל החיים שאני חיה סביבם.
והבנתי משהו נוסף: תיקון הוא לא רק עניין טכני. הוא גם עניין רגשי. הוא דרך להתחבר לחפצים שלנו, לבית שלנו, ולעצמנו.
קחו למשל את שיטת הקינצוגי היפנית (Kintsugi), אמנות התיקון של כלי חרס שבורים באמצעות זהב או כסף (Ford, 2018). במקום להסתיר את הסדקים, הם מדגישים אותם, והופכים אותם לחלק מהיופי של הכלי.
מדהים, נכון?
אז מה למדתי מכל הסיפור הזה?
שמדפים שבורים הם לא סוף העולם. שגם אני יכולה לתקן דברים, גם אם אין לי ניסיון או כלים מיוחדים. ושאולי, הדבר הכי חשוב, הוא לא לפחד לנסות.
כי בסופו של דבר, הבית שלנו הוא לא רק אוסף של חפצים. הוא גם מקום שבו אנחנו יוצרים זיכרונות, לומדים שיעורים, וגדלים ביחד.
אז בפעם הבאה שמשהו נשבר לכם בבית, עצרו רגע. אל תמהרו לזרוק אותו. תחשבו על האפשרות לתקן אותו. אולי תגלו משהו חדש על עצמכם, ועל העולם.
אני יודעת שאני גיליתי.
עכשיו תגידו לי אתם, מה הדבר הכי מוזר או משמעותי שתקנתם לאחרונה? ספרו לי בתגובות!
