אני חייבת להודות, התביישתי בזה תקופה ארוכה. הייתי מכורה. מכורה לאפליקציות קניות. כן, אני יודעת, זה נשמע כמו בעיה של הדור שלנו, אבל תאמינו לי, זה היה עמוק יותר מסתם שעמום או "הנחות שוות". זה היה ניסיון למלא איזושהי ריקנות פנימית דרך עוד שמלה, עוד גאדג'ט, עוד "דיל שלא יחזור".
זוכרים את ההתרגשות הזו לפני החגים, כשמסתובבים בקניון ומחפשים את המתנה המושלמת? אז תכפילו את זה פי אלף, ותוסיפו את הנוחות של הקלקה אחת מהספה. זה היה ממכר.
אבל רגע, לפני שאתם שופטים, הרשו לי לספר לכם איך הגעתי לשם ומה גיליתי על עצמי בדרך.
ה"הנחות" שגנבו לי את השקט
התחלתי כמו כולם - קצת פה, קצת שם. "רק בשביל לראות", אמרתי לעצמי. אבל האלגוריתמים החכמים של האפליקציות האלה ידעו בדיוק מה אני אוהבת, מה אני מחפשת, ואפילו מה אני מרגישה. הם הציפו אותי במבצעים מפתים בדיוק כשהייתי בסטרס בעבודה, או כשהרגשתי קצת למטה.
אפשר להגיד שהם ניצלו את הרגעים החלשים שלי. וזה עבד.
מצאתי את עצמי קונה דברים שלא באמת הייתי צריכה, רק בגלל שהם היו "במבצע מטורף". ואז הגיעו החרטות, העומס בארון, והתחושה המבאסת שקניתי אושר זול, במקום אושר אמיתי. זה פשוט לא עבד.
אז מה עושים? איך יוצאים מהמעגל הזה?
עוצרים לרגע ושואלים: מה באמת חסר לי?
הבנתי שהפתרון לא טמון בניקוי האפליקציות מהטלפון (ניסיתי, זה לא החזיק מעמד). הפתרון היה לחפור קצת יותר עמוק.
התחלתי לקרוא מחקרים על פסיכולוגיה של קניות. גיליתי למשל מחקר מעניין של ד"ר קימברלי יונג מאוניברסיטת סנט בונאוונצ'ר, שהראה קשר ישיר בין קניות כפייתיות לבין חרדה ודיכאון. (Young, Kimberly S. "Internet Addiction: The Emergence of a New Clinical Disorder." CyberPsychology & Behavior 1.3 (1998): 237-244.). זה הדליק לי נורה אדומה. האם אני באמת מאושרת כשמגיע המשלוח? או שאני פשוט בורחת ממשהו?
התחלתי לשאול את עצמי את השאלה הקשה: מה באמת חסר לי?
התשובה לא הייתה פשוטה. זה לא היה חוסר בבגדים, או חוסר במוצרים. זה היה חוסר בתשומת לב, חוסר בחיבור, חוסר בתחושה שאני מספיק טובה כמו שאני.
אני יודעת, זה נשמע קלישאתי, אבל זה היה האמת שלי.
ההפסקה הכי טובה: חזרה לדברים הפשוטים
במקום ללחוץ על "הוסף לסל", התחלתי ללחוץ על "השבת". השבתתי את ההתראות של האפליקציות, מחקתי את שמירת הסיסמאות, והתחלתי לעשות דברים שבאמת ממלאים אותי.
התחלתי לצייר, לחזור לקרוא ספרים, לבלות יותר זמן עם חברים ומשפחה. גיליתי מחדש את הכיף בללכת לים, להרגיש את החול בין האצבעות, בלי הצורך לתעד את זה לאינסטגרם.
זה היה תהליך ארוך, ואני עדיין עובדת על זה. אבל אני יכולה להגיד בפה מלא שאני הרבה יותר מאושרת עכשיו.
זהירות, זהירות, קנייה מודעת בפתח!
אני לא אומרת שצריך להפסיק לקנות לגמרי. אני עדיין קונה דברים שאני צריכה, או דברים שמשמחים אותי. אבל אני עושה את זה בצורה הרבה יותר מודעת.
לפני שאני קונה משהו, אני שואלת את עצמי שלוש שאלות:
- האם אני באמת צריכה את זה?
- האם זה ישרת אותי לאורך זמן?
- האם זה משמח אותי באמת, או שאני רק מנסה למלא חלל ריק?
אם התשובה לאחת מהשאלות היא "לא", אני מוותרת.
אבל האמת היא, שהכי קשה זה להיות כנה עם עצמך. לפעמים, אנחנו משקרים לעצמנו כדי להצדיק את הקנייה. אבל האמינות היא המפתח לחופש אמיתי מהצורך הכפייתי הזה.
טיפ קטן напоследок: חפשו את החלל הלבן
אחת התובנות הכי גדולות שלי הגיעה ממקור לא צפוי – עיצוב פנים. מעצבים תמיד מדברים על "חלל לבן" – השטח הריק שמאפשר לנשימה, להתבוננות, למחשבה. אותו עיקרון תקף גם בחיים שלנו. כשאנחנו ממלאים את החיים שלנו רק בגירויים חיצוניים – קניות, טלוויזיה, רשתות חברתיות – אנחנו מאבדים את החלל הפנימי שלנו.
חפשו את החלל הלבן הזה בחיים שלכם. תנו לעצמכם זמן להיות בשקט, לבד עם המחשבות שלכם. תתחברו למה שבאמת חשוב לכם.
אני עדיין לא שם במאה אחוז. יש לי ימים טובים יותר וטובים פחות. אבל אני יודעת שאני במסלול הנכון. ואני מקווה שהסיפור שלי יעזור לכם למצוא את המסלול שלכם.
עכשיו תורכם. מה גרם לכם לקנות משהו לאחרונה שלא באמת הייתם צריכים? שתפו אותי בתגובות!
