היי, נעמה כאן. אי פעם מצאתם את עצמכם צופים בתוכנית טלוויזיה, מרותקים, אבל אחרי שהקרדיטים רצים אתם תוהים: "מה בעצם לקחתי מזה?". אני כן. הרבה פעמים. ואז הבנתי שצפייה מושכלת היא מיומנות – כזו שאפשר לפתח.
הרבה שנים הסתכלתי על טלוויזיה כעל בריחה. משהו לכבות איתו את הראש בסוף יום עבודה. אבל אז, כשהתחלתי ללמוד קולנוע ותקשורת, הבנתי שהמסך יכול להיות הרבה יותר מחלון ראווה ריקני. הוא יכול להיות מראה.
הפער בין הריגוש הרגעי לערך האמיתי
נתקלתי במחקר מעניין של ד"ר שלי גרינברג, חוקרת תרבות פופולרית, שטוענת שרבים מאיתנו מחפשים בטלוויזיה אישור לערכים שלנו, אבל מוצאים בעיקר בידור שמסיח את הדעת. נשמע מוכר? לי זה צלצל כמו אזעקה.
אבל זה לא אומר שכל תוכנית היא רעה. ממש לא. יש תוכניות שמאתגרות, שמרחיבות את נקודת המבט, שמזכירות לנו מי אנחנו רוצים להיות. השאלה היא, איך מזהים אותן? איך לא נופלים למלכודת ה"בזבוז זמן" הזה?
פעם, אחרי מרתון צפייה מטורף של ריאליטי בישול, הרגשתי ריקנות מוחלטת. כאילו שאכלתי ארוחה גדולה של ג'אנק פוד. זה היה הרגע שבו החלטתי לשנות גישה. זה היה רגע חשוב.
שאלות שמאתגרות את הסטטוס קוו
אז מה בעצם שווה בתוכנית טלוויזיה? האם היא רק מפלט מהמציאות, או שיש בה פוטנציאל להעשיר את חיינו? האם היא מעודדת אותנו לחשוב אחרת, להרגיש אמפתיה, או שהיא רק משעתקת סטריאוטיפים ודפוסים ישנים?
אני חושבת שהתשובה טמונה ביכולת שלנו לשאול שאלות. לא לקבל הכל כמובן מאליו. לחפור קצת מתחת לפני השטח.
הניסוי האישי שלי: מה למדתי מ"הכתר"?
למשל, סדרת הדרמה "הכתר" של נטפליקס. לכאורה, סדרה על משפחת המלוכה הבריטית. אבל כשצפיתי בה, ניסיתי לראות מעבר לתלבושות הנוצצות והארמונות המפוארים. שאלתי את עצמי: מה הסדרה הזו אומרת על כוח, על אחריות, על הקונפליקט בין המסורת לשינוי?
ופתאום, הסדרה הפכה למקרה בוחן על החיים עצמם. היא גרמה לי לחשוב על המשפחה שלי, על המנהגים שלנו, על הציפיות שאנחנו מציבים לעצמנו ולאחרים. היא גרמה לי להבין שלפעמים, כדי להשתנות, צריך לאתגר את המוסכמות.
מקורות לא שגרתיים: הפילוסופיה של "הסימפסונים"
אבל לא רק דרמות היסטוריות יכולות להיות מעוררות מחשבה. גם סדרות אנימציה קומיות יכולות להציע תובנות מפתיעות. כן, אני מדברת על "הסימפסונים".
פרופסור וויליאם אירווין, פילוסוף וחוקר תרבות, כתב ספר שלם על הפילוסופיה של "הסימפסונים". הוא טוען שהסדרה משתמשת בהומור כדי לבקר את החברה האמריקאית, להעביר ביקורת על תרבות הצריכה, הפוליטיקה והמוסר. הוא ממש לקח ברצינות את הסדרה. מדהים!
אז בפעם הבאה שאתם צופים ב"הסימפסונים", נסו להקשיב בין הצחוקים. אולי תגלו שם איזו תובנה על עצמכם ועל העולם.
המודעות ככלי: להבין מה עובד, מה לא, ומתי
אבל בואו נהיה כנים, לא כל צפייה הופכת לתגלית פילוסופית. יש ימים שבהם אני רק רוצה לכבות את הראש ולצפות במשהו קליל. וזה בסדר גמור.
העניין הוא להיות מודעים לבחירות שלנו. להבין מה אנחנו מחפשים, מה אנחנו צריכים, ומה אנחנו מקבלים מהמסך. אם אנחנו מרגישים שאנחנו רק "מבזבזים זמן", אולי כדאי לעצור ולחשוב מחדש.
פעם, מתוך תסכול, כתבתי פוסט זועם בפייסבוק על איך תוכנית ריאליטי מסוימת גרמה לי להרגיש טיפשה. ואז חברה שלי הגיבה: "אז אל תצפי בזה!". לפעמים, הפתרונות הכי פשוטים הם גם הכי יעילים.
ההפתעה שבדרך: מבידור להשראה
אז מה בעצם למדתי? שטלוויזיה יכולה להיות כלי רב עוצמה. היא יכולה לבדר, אבל היא גם יכולה להעשיר, ללמד, להעניק השראה. זה תלוי בנו, הצופים.
אני חושבת שהסוד הוא לא לחפש רק את ה"ערך" המופשט, אלא את החיבור האישי. לחפש את הרגעים שגורמים לנו לחשוב, להרגיש, להתחבר לעצמנו ולאחרים.
וכאן אני מגיעה לסוף, לא עם מסקנה סופית, אלא עם שאלה: מה התוכנית האחרונה שצפיתם בה גרמה לכם לחשוב עליה אחרת? אני ממש סקרנית לשמוע! שתפו אותי בתגובות.
