היי, זאת נעמה. יושבת עם הקפה של הבוקר וחושבת על משהו שמטריד אותי כבר תקופה – הנאמנות העיוורת שלנו למותגים. אל תבינו אותי לא נכון, אני אוהבת למצוא דברים שעובדים בשבילי, אבל יש הבדל עצום בין לקוחה מרוצה לבין שביית תודעה.
זוכרות את הפעם ההיא שרצתן לקנות את הסרום ההוא שכולם דיברו עליו, רק כי חברה שלכן נשבעה שהוא שינה לה את החיים? אני כן. קניתי. הוא היה נורא. אבל המשכתי להשתמש בו שבועיים, רק כי הרגשתי שאני חייבת לתת לו צ'אנס. הרי כולן אמרו! ואז הבנתי – רגע, למה? למה שאסבול בשם הנאמנות למשהו שלא עושה לי טוב?
אז למה כדאי להיות לקוח מרוצה, אבל לא נאמן מדי? בואו נצלול לזה ביחד, כן?
האשלייה של הנוחות
נאמנות למותג מסוים יוצרת תחושה נוחה, מוכרת. אנחנו יודעים מה אנחנו מקבלים (או חושבים שאנחנו יודעים), וזה חוסך לנו זמן ומאמץ. אבל זה גם טומן בחובו סכנה. פרופ' שיזף רפאלי, חוקר תקשורת ידוע, טוען שהנוחות הזו עלולה להפוך אותנו לפסיביים. אנחנו מפסיקים לחפש אלטרנטיבות טובות יותר, מתרגלים לבינוניות, ופשוט נשארים במקום.
"למה שאחפש משהו אחר אם כבר מצאתי משהו שעובד?" זאת שאלה לגיטימית, אבל היא גם עלולה להיות מלכודת. העולם משתנה, הטכנולוגיה מתקדמת, ופתרונות חדשים צצים כל הזמן.
תחשבו על זה רגע: מתי בפעם האחרונה באמת בדקתם אם הספק אינטרנט שלכם עדיין מציע את התמורה הטובה ביותר לכסף שלכם?
אני מודה, גם אני נפלתי בפח הזה לא פעם. עם חברת הסלולר שלי הייתי שנים. נוח, מכירים אותי, תמיד נחמדים בטלפון. עד שיום אחד, חברה אמרה לי – "תבדקי, את משלמת פי שניים ממה שאני משלמת, על אותו שירות!". הרגשתי מטומטמת. שנים שילמתי יותר, רק כי "הייתי נאמנה".
המחיר של העיוורון
נאמנות עיוורת מונעת מאיתנו לראות את התמונה הגדולה. אנחנו מתעלמים מחסרונות, מסרבים להודות בטעויות, ומוכנים להצדיק התנהגויות לא אתיות מצד החברה או המותג.
אחת הדוגמאות הכי בולטות לכך היא התמיכה העיוורת בחברות טכנולוגיה גדולות. אנחנו כל כך אוהבים את המוצרים שלהן, שאנחנו מוכנים לעצום עין לגבי הפרות פרטיות, תנאי עבודה קשים, והשפעות סביבתיות שליליות. אני קוראת המון על פסיכולוגיה התנהגותית ואני יכולה לומר שנאמנות יתר משפיעה על שיקול הדעת שלנו.
ומה אנחנו מרוויחים מזה? האם הנוחות הזמנית מצדיקה את המחיר שאנחנו משלמים בטווח הארוך?
פעם הייתי קונה רק בגדים מרשת אופנה מסוימת. אהבתי את הסטייל, הרגשתי בנוח. אבל אז התחלתי לקרוא על תנאי העבודה במפעלי הטקסטיל שלהם, על ניצול עובדים, על זיהום הסביבה. זה היה קשה לי, כי אהבתי את הבגדים. אבל בסוף החלטתי שאני לא יכולה לתמוך בחברה שמתנהלת בצורה כזאת. זה לא היה קל, אבל הרגשתי יותר טוב עם עצמי.
איך למצוא את האיזון?
אז מה עושים? איך נהנים מהיתרונות של נאמנות מבלי ליפול למלכודת העיוורון? הנה כמה נקודות למחשבה:
- שאלו שאלות. אל תפחדו לבקר, לחקור, ולבדוק את העובדות. חפשו מידע ממקורות מגוונים, אל תסתמכו רק על מה שהחברה או המותג מספרים לכם. תזכרו: ספקנות בריאה היא סימן לאינטליגנציה, לא לחוסר נאמנות.
- היו פתוחים לאלטרנטיבות. אל תפסלו אפשרויות חדשות רק כי אתם רגילים למשהו אחר. תנסו, תבדקו, תגלו מה עובד הכי טוב בשבילכם. אולי תופתעו לגלות שיש דברים טובים יותר שם בחוץ.
- תנו ערך לעצמכם. זכרו שהערך שלכם לא נקבע על ידי המותגים שאתם צורכים. אתם לא צריכים להוכיח נאמנות לאף אחד, אתם צריכים להיות נאמנים לעצמכם ולערכים שלכם.
היו צרכנים נבונים.
וזה אומר, לקנות דברים שאתם באמת צריכים, לא דברים שמנסים למכור לכם.
אני מודה, אני עדיין אוהבת כמה מותגים. יש לי את בית הקפה הקבוע שלי, את הסופרמרקט שאני תמיד חוזרת אליו, את המותג טיפוח העור שאני סומכת עליו. אבל אני תמיד זוכרת להיות ביקורתית, לשאול שאלות, ולחפש אלטרנטיבות. כי נאמנות אמיתית צריכה להיות מבוססת על בחירה מודעת, לא על הרגל עיוור.
אז בפעם הבאה שאתן עומדות מול מדף בסופר או גולשות באתר קניות, תעצרו רגע ותשאלו את עצמכן – האם אני קונה את זה כי אני באמת צריכה את זה, או כי אני שבוי של נאמנות עיוורת? ואולי, רק אולי, תגלו שיש עולם שלם של אפשרויות שמחכה לכן שם בחוץ.
חושבות על זה? שתפו אותי! מעניין אותי לשמוע מה אתן חושבות.
