אני זוכרת את הרגע הזה כאילו היה אתמול. קפה הפוך, טפטוף אחד קטן, נחיתה אכזרית על השטיח הטורקי החדש שלי. בהלה? זו הייתה אנדרסטייטמנט.
התחלתי לקרצף. ניסיתי הכל – סודה לשתייה, חומץ, ספריי ייעודי. כלום. הכתם סירב להיכנע. ימים הפכו לשבועות, והכתם ההוא, במקום להיטמע, רק התעצם – לא רק על השטיח, אלא איכשהו גם בתוכי.
מכירות את זה? את התחושה הזו שכישלון קטן אחד מצליח להכתים לא רק את החפץ הפיזי, אלא גם חלק בתוכנו?
אז כן, ישבתי שם מול השטיח המוכתם, מותשת ומתוסכלת, ושאלתי את עצמי: למה זה כל כך מפריע לי? זה רק כתם!
ואז זה היכה בי.
הכתם לא היה רק על השטיח. הוא היה סמל. סמל לכל הציפיות הלא מציאותיות שאני מטילה על עצמי. סמל לשאיפה הבלתי פוסקת לפרפקציוניזם. סמל לפחד מטעויות.
אבל רגע, לפני שאתם ממהרים להזדהות עם הדרמה הקיומית שלי, תנו לי להסביר.
כולנו רוצות שהדברים יהיו מושלמים. שהבית יהיה מצוחצח, שהקריירה תמריא, שהילדים יהיו מאושרים, שהזוגיות תפרח. ואם משהו משתבש, אם מופיע איזשהו "כתם", אנחנו נוטות להלקות את עצמנו.
אבל מה אם אני אגיד לכם שהכתמים האלה הם דווקא אלה שמספרים את הסיפור האמיתי שלנו?
פרופ' ברנה בראון, חוקרת הבושה והפגיעות, אומרת שהאותנטיות שלנו טמונה בדיוק בחלקים הלא מושלמים שלנו. "Authenticity demands vulnerability," היא כותבת. (Brown, Brené. Daring Greatly: How the Courage to Be Vulnerable Transforms the Way We Live, Love, Parent, and Lead. Gotham, 2012.)
זה נשמע קלישאתי, אני יודעת, אבל באמת – לחבק את הפגמים שלנו זה לא רק משחרר, זה גם מעצים.
תחשבו על זה רגע: האם הייתן מעדיפות חדר ניתוח סטרילי וחסר אופי או בית חם ומלא חיים, עם סימני שימוש ואהבה? האם הייתן מעדיפות חברה מושלמת ומשעממת או חברה אמיתית, עם צחוק רועש ודמעות כנות?
אני יודעת מה אני בוחרת.
אבל רגע, חכו עם המסקנות הנחרצות. אני לא אומרת שצריך להזניח את הבית או את עצמנו. אני רק אומרת שצריך להוריד קצת את הלחץ. להרפות מהשליטה. להבין שטעויות קורות, וזה בסדר.
למעשה, אני אפילו אטען שהכתמים האלה הם הזדמנות. הזדמנות ללמוד, לגדול, להשתפר.
ד"ר קרול דואק, פסיכולוגית מאוניברסיטת סטנפורד, טוענת שגישה של "צמיחה" (growth mindset) היא המפתח להצלחה ולרווחה נפשית. (Dweck, Carol S. Mindset: The New Psychology of Success. Ballantine Books, 2008.) במקום לפחד מכישלונות, אנחנו צריכים לראות בהם כלי לשיפור עצמי.
אבל איך עושים את זה בפועל? איך הופכים כתם מבאס על שטיח טורקי לשיעור לחיים?
אני מודה, אין לי תשובה קסומה. עד היום, הכתם ההוא עדיין שם. ניסיתי הכל, באמת. אולי יום אחד אמצא פתרון, אבל בינתיים, הוא מזכיר לי להרפות.
אבל הנה כמה דברים שלמדתי בדרך:
- להתמקד במה שחשוב באמת: במקום להתעסק בכתם, אני מעדיפה להשקיע את האנרגיה שלי בדברים שממלאים אותי – משפחה, חברים, עבודה, תחביבים.
- ללמוד מטעויות: כל כישלון הוא הזדמנות להבין מה השתבש ואיך אפשר לעשות את זה טוב יותר בפעם הבאה.
- להיות נדיבה לעצמי: להפסיק להלקות את עצמי על טעויות, ולהזכיר לעצמי שאני עושה את הכי טוב שאני יכולה.
- למצוא הומור: לפעמים, כל מה שצריך זה לצחוק על הסיטואציה. אחרי הכל, זה רק כתם!
אז בפעם הבאה שמשהו משתבש, לפני שאתן מתחילות להשתגע, קחו נשימה עמוקה. תזכירו לעצמכן שאף אחד לא מושלם, ושהכתמים האלה הם חלק מהיופי של החיים.
אני עדיין לומדת את זה בעצמי.
אבל אולי, רק אולי, הכתם ההוא על השטיח הטורקי שלי לימד אותי את הלקח הכי חשוב: שהחיים הם לא שטיח מושלם, אלא פסיפס צבעוני של רגעים – חלקם יפים, חלקם מכוערים, אבל כולם שלנו.
ועכשיו תגידו לי, איזה "כתם" לימד אתכן משהו חשוב על החיים?
