האמת? פעם חשבתי שאחרי שהילדים שלי יגדלו, הם פשוט יתחילו לריב פחות. наивно, לא? ציפיתי שאיתמר ורוני יגיעו לגיל שבו הריבים על השלט והצעצועים ייעלמו, ובמקומם תצמח לה מערכת יחסים בוגרת, תומכת ואוהבת. מה שקיבלתי בפועל היה... ובכן, בואו נגיד שרמת הדציבלים בבית לא ירדה באופן משמעותי.
ואז הבנתי משהו. חיבור בין אחים לא קורה מעצמו. זה לא משהו שפשוט "מתפתח" עם הגיל. זה משהו שצריך לטפח, להשקיע בו, ממש כמו גינה. (כן, אני יודעת, קלישאתי, אבל תנו לי רגע).
לפני כמה שנים נתקלתי במחקר מעניין של ד"ר לורי קרמר מאוניברסיטת אילינוי, שחקרה את הדינמיקה המשפחתית. היא טענה בצורה משכנעת שהדרך שבה הורים מגיבים לקונפליקטים בין אחים משפיעה ישירות על איכות היחסים שלהם בעתיד. זה גרם לי לעצור ולחשוב: האם אני באמת עוזרת להם לפתור את הבעיות שלהם, או שאני פשוט מנסה להשתיק את הרעש?
אני יודעת מה אתן חושבות - "נו, באמת, עוד מחקר? אני צריכה עצות פרקטיות, לא תיאוריות!" ואתן צודקות. אבל רגע לפני שאני צוללת לטכניקות ספציפיות, חשוב לי להגיד משהו: היחסים בין האחים שלכם הם המתנה הכי גדולה שאתם יכולים לתת להם. נקודה. בלי קשר למה שהם יבחרו לעשות בחיים שלהם, התמיכה והאהבה של אח או אחות יכולים לעשות את כל ההבדל.
אז איך עושים את זה? איך הופכים את ה"אויבים הכי טובים" לחברים הכי טובים?
לטפח אמפתיה - יותר חשוב מכל צעצוע
אחת הטעויות הכי גדולות שעשיתי (ואני מודה בזה בפה מלא) הייתה להתמקד בצדדים הטכניים של הריב. מי התחיל? מה קרה קודם? מי צודק? במקום זה, הייתי צריכה לשאול: "איך אתה מרגיש?" ו"איך אתה חושב שהמעשה שלך השפיע על אחיך?".
אמפתיה היא שריר שצריך לאמן. והנה טריק קטן: בפעם הבאה שהילדים שלכם רבים, נסו את הדבר הבא:
- "עצור, תסתכל, תקשיב." - בקשו מהם לעצור רגע, להסתכל אחד על השני בעיניים, ולהקשיב באמת למה שהשני אומר. זה נשמע פשוט, אבל זה עושה פלאים.
"תורת המשחקים הקטנה." - אם הריב הוא על צעצוע, נסו להפוך את זה למשחק: "בואו נראה מי יכול לשחק עם הצעצוע הזה הכי הרבה זמן בלי* לריב." זה מעביר את הפוקוס מהתחרות לשיתוף פעולה.
זה לא תמיד מצליח, כן? היו פעמים שהניסיונות שלי נגמרו בצרחות ודמעות. אבל עם הזמן, שמתי לב שהם מתחילים לעשות את זה בעצמם. פתאום, שמעתי את איתמר אומר לרוני: "אני יודע שזה מעצבן אותך שאני לוקח לך את העפרונות, אבל אני באמת צריך אותם עכשיו." וואו. זה היה רגע של ניצחון קטן.
לכל אחד יש את המקום שלו - גם בלב המשפחה
הדבר השני שלמדתי, בדרך הקשה, הוא שחשוב לתת לכל ילד להרגיש מיוחד ושונה. זה אומר לא להשוות ביניהם (אף פעם!), ולא לצפות מהם להיות אותו הדבר.
קראתי פעם ראיון עם אסטריד לינדגרן, הסופרת של "בילבי", שהיא אמרה משהו מדהים: "ילדים צריכים להיות מוערכים על מי שהם, ולא על מה שהם עושים." זה חלחל לי עמוק לתוך הלב.
- "זמן איכות אישי." - תנו לכל ילד זמן איכות רק איתכם, בלי האחים שלו. זה יכול להיות משהו קטן, כמו 15 דקות של קריאה משותפת לפני השינה, או טיול קצר בפארק.
- "תחביבים נפרדים." - עודדו אותם לפתח תחביבים שונים. איתמר אוהב כדורגל, ורוני אוהבת לצייר. זה נותן להם משהו שהוא רק שלהם, וזה מפחית את התחרות.
אני מודה, בהתחלה קצת פחדתי. חששתי שאם אתן להם יותר מדי חופש לבטא את האינדיבידואליות שלהם, הם יתרחקו אחד מהשני. אבל בדיוק ההפך קרה. כשהם הרגישו בטוחים בעצמם, הם גם היו יותר פתוחים לקבל את השוני של השני.
המפתח הסודי? אתם.
אבל הדבר הכי חשוב שלמדתי הוא שהמודל הכי טוב שאנחנו יכולים לתת לילדים שלנו הוא היחסים שלנו עם בני הזוג שלנו ועם המשפחה שלנו. אם הם רואים אותנו מנהלים קונפליקטים בצורה בוגרת ומכבדת, הם ילמדו לעשות את זה בעצמם. אם הם רואים אותנו מטפחים מערכות יחסים טובות עם האחים והאחיות שלנו, הם יבינו את החשיבות של זה.
אני לא אגיד לכם שהפכתי למאמנת אחים מקצועית, או שהצלחה מובטחת, אבל אני כן יכולה להגיד לכם שהשקעה ביחסים בין האחים שלכם היא ההשקעה הכי טובה שאתם יכולים לעשות. כי בסופו של דבר, כשהם יגדלו, הם אולי לא יזכרו את כל הצעצועים שקניתם להם, או את כל החוגים שהרשמתם אותם אליהם, אבל הם תמיד יזכרו את האהבה והתמיכה שהם קיבלו מהמשפחה שלהם.
אז, איפה אתם נמצאים במסע הזה? איזה צעדים אתם לוקחים כדי לחזק את הקשר בין הילדים שלכם? אני סקרנית לשמוע את הסיפורים שלכם.
