אני זוכרת פעם שיחה עם חברה טובה, שיחה שסיימתי בתחושה חמוצה. היא דיברה, אני הקשבתי, לכאורה הכל היה בסדר. אבל משהו הרגיש לי לא נכון. כאילו היא אומרת דבר אחד, ומרגישה משהו אחר לגמרי. הסתבר בדיעבד שצדקתי. אבל איך ידעתי?
זה לא היה קסם. זה היה ניסיון של שנים ללמוד להקשיב לא רק למילים, אלא למה שמאחוריהן. וזה, חברים, משנה הכל.
תמיד חשבתי שהקשבה טובה היא פשוט לתת לאדם לדבר בלי להפריע. טעות. הקשבה אמיתית היא הרבה יותר מזה. היא כמו ללמוד שפה חדשה, שפה של רגשות, צרכים, ופחדים.
אבל רגע, מי אני בכלל שאדבר על זה? אני לא פסיכולוגית, לא יועצת זוגית. אני פשוט מישהי שלמדה בדרך הקשה, דרך טעויות ואי הבנות, איך להיות קצת יותר טובה בהקשבה. ומה שלמדתי, אני רוצה לחלוק איתכם.
הקשבה היא לא פסיבית. היא אקטיבית.
הקשבה אקטיבית, על פי מחקרים רבים (כמו זה של Nichols & Stevens, 1957), כוללת בתוכה מספר מרכיבים חשובים:
- תשומת לב מלאה: להניח את הטלפון, להפסיק לחשוב על רשימת הקניות, ולהיות נוכחים ברגע הזה. כמה פעמים קרה לכם שהייתם "מקשיבים" למישהו, אבל הראש שלכם היה בכלל במקום אחר? זה קורה. אבל זה משהו שאנחנו צריכים לשאוף להימנע ממנו.
- שיקוף: לחזור על מה שהאדם אמר במילים שלכם, כדי לוודא שהבנתם נכון. "אז בעצם את אומרת שאת מרגישה…" זה נשמע פשוט, אבל זה עושה פלאים.
- שאלות ממוקדות: לשאול שאלות שמבהירות את מה שנאמר, ומעודדות את האדם להרחיב. לא שאלות חודרניות, אלא שאלות שמביעות עניין אמיתי.
אבל מה קורה כשהמילים לא תואמות את הטון, את שפת הגוף, את האנרגיה? זה כבר סיפור אחר.
הגוף מדבר בשפה משלו.
אנחנו יודעים את זה אינטואיטיבית, נכון? אם מישהו אומר "אני בסדר" אבל נראה מדוכא, אנחנו לא באמת מאמינים לו. אבל האם אנחנו יודעים מה לחפש?
לפי מחקרים על תקשורת לא מילולית (כמו זה של Mehrabian, 1972), שפת הגוף, טון הדיבור, והבעות הפנים מהווים חלק משמעותי מאוד מהמסר שאנחנו מעבירים. הרבה יותר ממה שאנחנו מודעים אליו.
אז מה עושים? מתחילים לשים לב.
- שימו לב לטון הדיבור: האם הוא מהיר או איטי? גבוה או נמוך? האם יש שינויים פתאומיים?
- שימו לב לשפת הגוף: האם האדם פתוח או סגור? האם הוא יוצר קשר עין או נמנע ממנו? האם הוא חסר מנוחה?
- שימו לב להבעות הפנים: האם יש חיוך אמיתי או חיוך מזויף? האם יש הבעות של כעס, עצב, או פחד?
אבל הכי חשוב, תסמכו על האינטואיציה שלכם. אם משהו מרגיש לכם לא נכון, כנראה שהוא לא נכון.
זהירות, פרשנויות:
הנה משהו שאני למדתי בדרך הקשה: לא כל מה שאנחנו חושבים שאנחנו רואים, הוא באמת מה שקורה.
קל מאוד ליפול למלכודת של פרשנויות מוטעות. אנחנו מפרשים את שפת הגוף של האחר דרך הפילטר של החוויות שלנו, של האמונות שלנו, של הפחדים שלנו. ואז אנחנו מגיעים למסקנות שגויות.
למשל, אם מישהו נמנע מקשר עין, אנחנו יכולים לחשוב שהוא משקר לנו. אבל אולי הוא פשוט ביישן? או אולי הוא גדל בתרבות שבה קשר עין נחשב לא מנומס?
אז מה עושים? שואלים. במקום להניח הנחות, פשוט שואלים. "שמתי לב שאתה נמנע מקשר עין. הכל בסדר?" זה יכול להציל הרבה אי הבנות.
אבל יש עוד משהו חשוב:
הקשבה מתחילה בעצמנו.
זה אולי נשמע קלישאתי, אבל זה נכון. כדי להקשיב לאחרים, אנחנו צריכים קודם כל להקשיב לעצמנו. להבין את הרגשות שלנו, את הצרכים שלנו, את הפחדים שלנו.
למה זה חשוב? כי אם אנחנו לא מודעים לעצמנו, אנחנו נקרין את הרגשות שלנו על האחרים. אנחנו נשמע את מה שאנחנו רוצים לשמוע, ולא את מה שהם באמת אומרים.
אני זוכרת תקופה שהייתי מאוד לחוצה בעבודה. כל פעם שמישהו היה אומר לי משהו, הייתי שומעת את זה כאילו הוא תוקף אותי. רק אחרי שהבנתי שאני הלחוצה, הצלחתי להתחיל לשמוע את האחרים באמת.
אז איך מקשיבים לעצמנו?
- מיינדפולנס: לתרגל נוכחות ברגע הזה, בלי לשפוט.
- כתיבה יומית: לכתוב על הרגשות שלנו, על המחשבות שלנו.
- טיפול: לדבר עם מישהו ניטרלי על מה שעובר עלינו.
הדרך לשפר את ההקשבה לאחרים מתחילה במסע פנימה.
אבל רגע, מה קורה כשניסינו הכל, ועדיין יש חוסר תקשורת?
זה לא תמיד קשור אלינו.
לפעמים, למרות כל המאמצים שלנו, אנחנו לא מצליחים להבין את האחר. לפעמים, הוא פשוט לא רוצה להבין אותנו.
זה יכול להיות מתסכל, אבל חשוב לזכור שלא הכל בשליטתנו. לא תמיד נצליח לגרום למישהו לדבר, לא תמיד נצליח לגשר על פערים.
אז מה עושים? מקבלים. מקבלים את העובדה שלא תמיד נבין הכל, ומקבלים את העובדה שלא תמיד יבינו אותנו.
אבל זה לא אומר שאנחנו צריכים לוותר. זה אומר שאנחנו צריכים לבחור את הקרבות שלנו. לבחור עם מי אנחנו משקיעים את האנרגיה שלנו, ועם מי אנחנו משחררים.
עכשיו, אני תוהה, איפה אתם מרגישים שהכי קשה לכם להקשיב? איזה אתגרים עולים כשאתם מנסים להבין את מה שמאחורי המילים?
