האמת? תמיד חשבתי שאני גרועה במשחקים. לא במשחקי קופסה, כן? שם אני סבבה. אבל במשחק האמיתי של החיים, זה שבו כולם מנסים להוכיח שהם צודקים, זה שבו הילדים בוכים והאוויר נעשה דחוס – שם הרגשתי שאני מפסידה בגדול.
ואז הבנתי משהו. זה לא משחק קופסה, זה משחק תפקידים. ואת התפקיד של "הורה נוירוטי שמנסה לשלוט בהכל" ממש לא אהבתי.
אז מה עושים? איך הופכים את הדרמות היומיומיות להזדמנות לצחוק ולחיבור? הרי כולנו רוצים בית שמח, אבל בין מטלות, עבודה ושיעורי בית, זה מרגיש כמו חלום רחוק. אבל תאמינו לי, אפשר אחרת. ולא, זה לא אומר שצריך להיות ליצן או לוותר על גבולות.
במאמר הזה, לא תקבלו רשימת "עשה ואל תעשה". תקבלו הצצה למסע האישי שלי, לכישלונות שלי, ובעיקר – לתובנות שממש שינו את הדרך שבה המשפחה שלי מתקשרת. נלמד ביחד איך להפוך את ה"משחק" המשפחתי למקום בטוח, מצחיק ומלא אהבה.
מאיפה בכלל מתחילים? (טעות נפוצה שכולנו עושים)
אז הנה וידוי: הרבה זמן ניסיתי "לפתור" את הריבים של הילדים שלי כמו שאני פותרת בעיות בעבודה – עם ניתוח קר, פתרונות לוגיים וטבלאות אקסל (טוב, אולי קצת הגזמתי). מהר מאוד הבנתי שזה לא עובד. למה? כי ריבים בין אחים, או בין הורים לילדים, הם אף פעם לא רק על מה שנראה על פני השטח.
קחו לדוגמה את הסיפור הבא: הבן שלי, אורי, בן ה-7, התחיל לצרוח על אחותו, עמית, בת ה-5, כי "היא לקחה לי את המכונית האדומה!". מייד התחלתי להרצות להם על שיתוף, על חשיבות של פתרון בעיות בדרכי נועם, וכו' וכו'. הרגשתי כמו תקליט שבור.
ואז, יום אחד, נזכרתי במשהו שקראתי בספר של ברנה בראון על פגיעות ואמפתיה. בראון טוענת שאנחנו, כמבוגרים, צריכים קודם כל להתחבר לרגש שעומד מאחורי ההתנהגות. לא לבטל אותו, לא לשפוט אותו – פשוט להקשיב לו.
אז בפעם הבאה שאורי התחיל לצעוק, במקום להרצות לו, פשוט שאלתי אותו: "אורי, אתה נשמע ממש כועס. מה קרה?". ואז, במקום "היא לקחה לי את המכונית!", שמעתי סיפור שלם על איך הוא בנה מוסך מפואר למכונית האדומה, ואיך עמית הרסה לו הכל.
פתאום, ה"מכונית האדומה" הפכה לסמל של משהו הרבה יותר גדול: השקעה, יצירה, גבולות אישיים. וברגע שהבנתי את זה, יכולתי להגיב בצורה אחרת. לא כ"שופטת" אלא כמישהי שמבינה את הכאב שלו.
זו הייתה נקודת מפנה. הבנתי שאני צריכה להפסיק לנסות "לפתור" בעיות, ולהתחיל להקשיב לרגשות.
הקשבה אמיתית היא לא רק לשמוע את המילים, אלא להרגיש את מה שלא נאמר.
הומור כתרופה: איך לצחוק על השטויות שלנו (ולמה זה חשוב יותר ממה שאתם חושבים)
אוקיי, אז הקשבה זה חשוב. אבל מה עושים כשכולם עצבניים ואין אוויר לנשימה? כאן נכנס לתמונה חוש הומור. אבל לא סתם הומור, אלא הומור עצמי. היכולת לצחוק על עצמנו, על הטעויות שלנו, על האבסורדים של החיים.
פעם, כשהילדים היו רבים ליד שולחן האוכל (אתם יודעים, הקלאסיקה: "הוא נגע לי באוכל!" "היא עושה לי פרצופים!"), הייתי מתחילה לנזוף בהם, ואז להרצות על נימוסים, ואז לאבד את הסבלנות. בסוף, כולם היו בוכים ואני הייתי מרגישה כמו כישלון.
אבל אז, בעקבות סדנת אימפרוביזציה שעשיתי (כן, ברצינות!), הבנתי שאני יכולה להשתמש בהומור כדי לשבור את המתח. אז בפעם הבאה שהתחילה מריבה ליד השולחן, עצרתי הכל, עשיתי פרצוף מצחיק ואמרתי: "אוי ואבוי! נראה לי שהאוכל שלנו הולך להתחיל מלחמת עולם! חייבים להציל אותו!".
בהתחלה, הילדים היו מבולבלים. אבל אז הם התחילו לצחוק. ואני צחקתי איתם. ופתאום, המריבה הקטנונית נראתה מגוחכת.
הומור, במיוחד הומור עצמי, מאפשר לנו לשחרר קיטור, לראות את הדברים בפרופורציה, ולהזכיר לעצמנו שאנחנו לא מושלמים – וזה בסדר גמור. מחקרים מראים שהומור יכול להפחית סטרס ולשפר את מצב הרוח. (לדוגמה, מחקר שפורסם ב-"Journal of Positive Psychology" מצא שהומור קשור לרמות גבוהות יותר של רווחה נפשית.)
הומור עצמי הוא כמו כפתור איפוס רגשי – לוחצים עליו והכל מתחיל מחדש, עם חיוך.
כשגבולות פוגשים אמפתיה: איך למצוא את האיזון המושלם (וזה לא תמיד קל)
אז הקשבה והומור זה נהדר, אבל מה עם גבולות? הרי אנחנו לא רוצים לגדל ילדים אנרכיסטים שחושבים שהם יכולים לעשות הכל. כאן נכנס לתמונה האיזון העדין בין הצבת גבולות ברורים לבין מתן אמפתיה לרגשות של הילדים.
למשל, הילדים שלי אוהבים לראות טלוויזיה. ואני, כמו כל הורה, מודאגת מכמות המסכים בחייהם. פעם הייתי פשוט אומרת "אין טלוויזיה!" וזהו. אבל זה רק גרם למאבקים ולתסכול.
אז החלטתי לנסות גישה אחרת. ישבתי עם הילדים, הקשבתי למה שהם אוהבים בטלוויזיה, והסברתי להם את הדאגות שלי. ביחד, קבענו חוקים ברורים לגבי זמן מסך, וגם מצאנו אלטרנטיבות מהנות אחרות (כמו משחקי קופסה, קריאת ספרים או טיולים בטבע).
הדבר הכי חשוב היה שאני לא רק הצבתי גבולות, אלא גם הקשבתי לרגשות שלהם. הבנתי שהם באמת נהנים לראות טלוויזיה, ושאני לא יכולה פשוט לקחת את זה מהם בלי להציע משהו במקום.
מסתבר, שילדים זקוקים לגבולות בדיוק כמו שהם זקוקים לאהבה. מחקרים מראים שילדים שגדלים עם גבולות ברורים מרגישים יותר בטוחים ויציבים. (לדוגמה, מחקר שפורסם ב-"Child Development" מצא שסגנון הורות סמכותי, שמשלב גבולות ברורים עם חום ואמפתיה, קשור לתוצאות חיוביות יותר אצל ילדים.)
גבולות בלי אמפתיה הם כלא. אמפתיה בלי גבולות היא כאוס.
אז מה הלאה? (מחשבות לסיום, בלי "לסיכום")
אני עדיין לומדת, כל יום. עדיין עושה טעויות, לפעמים אפילו צועקת (אוי, הבושה!). אבל אני משתדלת לזכור את השיעורים שלמדתי, ולהתייחס לכל "משחק" משפחתי כהזדמנות לצמיחה, לחיבור ולאהבה.
אני תוהה, אילו "משחקים" משפחתיים אתם משחקים בבית שלכם? איזה תפקידים אתם ממלאים? ואילו תפקידים הייתם רוצים לשנות?
שתפו אותי, אני באמת רוצה לדעת. אולי ביחד נגלה עוד סודות קטנים שיכולים להפוך את הבית שלנו למקום קצת יותר שמח, קצת יותר מצחיק, וקצת יותר אמיתי.
