זוכרות את התקופה הזו, אחרי צבא או אחרי טיול גדול, כשחזרנו הביתה והחדר שלנו פשוט... לחץ עלינו? לא בגלל הגודל, אלא בגלל שהוא הרגיש כמו תפאורה של מי שהיינו, לא מי שאנחנו עכשיו. הרגשתי כאילו אני חיה בתוך גרסה מעובדת של עצמי, וזה כמעט חנק אותי.
אז איך זה קשור ל"יחד" שלנו – בזוגיות, במשפחה, בקבוצת חברים? יותר ממה שנדמה. כי גם בתוך הקשרים הכי אוהבים, הכי תומכים, אנחנו צריכות למצוא מרחב נשימה, מרחב להיות אנחנו – לא רק בת הזוג, הבת, החברה, אלא האישה הזו, המורכבת, עם החלומות והפחדים שלה.
אני לא מדברת על בריחה, כן? יותר על מציאת איזון. איך אפשר להיות חלק ממשהו גדול מאיתנו, מבלי להרגיש כאילו איבדנו את עצמנו בדרך? זו השאלה שמטרידה אותי לאחרונה, ואני מזמינה אתכן למסע משותף לחפש את התשובה.
הפרדוקס של הקרבה: האם "ביחד" חייב לבוא על חשבון "אני"?
נתחיל בווידוי קטן: אני מכורה למחקרים. אבל לא כאלה משעממים שכתובים בשפה אקדמית יבשה. אני אוהבת לחפור עמוק במאמרים שעוסקים בפסיכולוגיה חברתית, נוירו-פסיכולוגיה, אפילו אנתרופולוגיה. גיליתי שאפשר ללמוד המון על עצמנו דרך העדשות האלה. למשל, מחקר מדהים שקראתי לאחרונה על "השפעת נוכחות חברתית על ביצועים קוגניטיביים" (סתם, צוחקת. אבל באמת יש דבר כזה!) הראה משהו שממש הדהים אותי: אנחנו חושבים אחרת כשאנחנו לבד לעומת כשאנחנו עם אחרים. יותר גרוע מזה, כשאנחנו מרגישים שמצפים מאיתנו למשהו מסוים, אנחנו נוטים לצנזר את עצמנו, אפילו לא במודע.
רגע, אז מה זה אומר על הזוגיות שלי? על המשפחה שלי? האם אני מצנזרת את עצמי כדי להתאים את עצמי לתבנית? האם אני בכלל מודעת לזה?
מפחיד, נכון?
אבל רגע לפני שאנחנו נכנסות לפאניקה, בואו ניקח נשימה עמוקה. כי יש גם צד שני למטבע. מחקרים אחרים מראים שאנחנו משגשגים בקבוצה, שקשרים חברתיים הם חיוניים לבריאות הנפשית שלנו, שאנחנו יצורים חברתיים מטבענו. אז מה עושים?
אומנות האיזון: מרחב בתוך מרחב
לפני כמה שנים, עברתי תקופה ממש קשה. הרגשתי שאני טובעת בתוך מערכת יחסים תובענית, שהציפיות ממני הולכות וגדלות, ושאני פשוט... נעלמת. ניסיתי לדבר על זה עם בן הזוג שלי, אבל הוא לא הבין על מה אני מדברת. "מה זאת אומרת את צריכה זמן לעצמך? אנחנו כל הזמן ביחד!" הוא אמר. וזה בדיוק העניין. היינו כל הזמן ביחד. לא היה לי מרחב לנשום, לחשוב, להיות עצמי.
אז התחלתי לעשות דברים קטנים, לכאורה לא משמעותיים. התחלתי לקום שעה לפני שהוא התעורר ולקרוא בשקט עם כוס קפה. התחלתי ללכת לשיעורי יוגה פעם בשבוע. התחלתי לכתוב יומן. בהתחלה הרגשתי אשמה, כאילו אני בוגדת בו באיזושהי דרך. אבל לאט לאט הבנתי שאני לא בוגדת באף אחד. אני פשוט דואגת לעצמי.
הכי מצחיק זה שאחרי כמה שבועות הוא התחיל לשים לב שמשהו השתנה. "את נראית רגועה יותר," הוא אמר. "את מחייכת יותר." ואז הוא שאל: "אולי גם אני צריך יוגה?"
המרחב האישי שלנו משפיע לא רק עלינו, אלא גם על הסובבים אותנו.
ה"דברים הקטנים" שעושים את ההבדל
אז מה אפשר לעשות בפועל? איך יוצרים את המרחב הזה, מבלי לגרום לדרמה או לריב?
- תקשורת כנה: תדברו על זה. כן, אני יודעת, זה נשמע כמו קלישאה. אבל תקשורת כנה היא הבסיס לכל מערכת יחסים בריאה. תסבירו מה אתן מרגישות, מה אתן צריכות, למה זה חשוב לכן. תנסו להקשיב גם לצד השני, להבין את הצרכים שלו.
- גבולות ברורים: תגדירו גבולות. מתי אתן זמינות, מתי אתן לא. מתי אתן רוצות להיות לבד, מתי אתן רוצות להיות ביחד. זה לא אומר שאתן לא אוהבות או לא אכפתיות. זה אומר שאתן מכבדות את עצמכן ואת הצרכים שלכן.
- פעילויות נפרדות: תמצאו פעילויות שאתן נהנות לעשות לבד. ספורט, אמנות, קריאה, טיולים בטבע. כל דבר שעושה לכן טוב. זה לא אומר שאתן צריכות להפסיק לעשות דברים ביחד. זה אומר שאתן צריכות גם דברים שהם רק שלכן.
ואגב, אם כבר מדברים על מקורות מפתיעים - פעם נתקלתי בציטוט של הסופרת אנייס נין: "הבעיה היא שאנחנו מחפשים מישהו לגדול איתו, במקום לחפש מקום לגדול בו." זה תפס אותי חזק. כי זה מזכיר לנו שאנחנו לא צריכות לחכות לאישור של אף אחד כדי לצמוח ולגדול. אנחנו יכולות לעשות את זה בעצמנו, בכל מקום ובכל זמן.
אבל רגע, מה קורה אם הצד השני לא משתף פעולה? אם הוא מרגיש מאוים, אם הוא חושב שאנחנו מתרחקות ממנו? זו שאלה מצוינת, ואין לי תשובה קלה בשבילה. אבל אני חושבת שהתשובה טמונה בסבלנות, באמפתיה, ובנחישות. להסביר שוב ושוב, להקשיב באמת, ולא לוותר על עצמנו.
מחשבות לסיום (ללא סיכום)
אני עדיין לומדת את הנושא הזה, האמת. עדיין מנסה למצוא את האיזון המושלם בין "ביחד" ל"אני". אני יודעת שאין פתרונות קסם, שכל מערכת יחסים היא ייחודית, ושמה שעובד בשבילי לא בהכרח יעבוד בשבילכן. אבל אני מקווה שהצלחתי לגעת בנקודות חשובות, ולעורר קצת מחשבה.
ומה איתכן? איך אתן מוצאות את המרחב שלכן בתוך ה"יחד"? אשמח לשמוע את הסיפורים שלכן, את התובנות שלכן, את האתגרים שלכן. בואו נמשיך את השיחה הזו, כי אני בטוחה שיש עוד הרבה מה ללמוד אחת מהשנייה.
