היי, אני נעמה. וקודם כל, בואו נודה בזה – כולנו משקרים לילדים שלנו קצת. לא ממקום רע, כמובן. אנחנו רוצים להגן, לחסוך כאב, לשמר את התמימות. אבל מה אם חלק מהשקרים האלה בעצם פוגעים בהם בטווח הארוך? תהיתי על זה הרבה, במיוחד כשראיתי את הבת שלי נאבקת עם משהו שהרגשתי שיכולתי להכין אותה אליו יותר טוב.
אני לא מדברת על שקרים לבנים קטנים כמו "האביר על הסוס הלבן יגיע". אני מדברת על דברים עמוקים יותר, על מסרים סמויים שמעצבים את האופן שבו הם רואים את העולם ואת עצמם בתוכו.
אני זוכרת שחשבתי פעם שאם אני רק אשבח אותה על כל דבר קטן, היא תגדל עם ביטחון עצמי בשמיים. נכון? טעות. מסתבר שזה בדיוק ההפך. (Dweck, C. S. (2006). Mindset: The new psychology of success. Random House). מחקרים מראים ששבחים מוגזמים עלולים ליצור תלות באישור חיצוני ופחד מכישלון. מי ידע?
הבטחה רגשית: תרגישי הקלה לדעת שאת לא לבד, ושכולנו עושים טעויות.
הבטחה פרקטית: תלמדי איך לתקשר עם הילדים שלך בצורה יותר כנה ואותנטית, כדי לעזור להם לבנות חוסן פנימי.
1. "תמיד תהיה שמח": האמת על רגשות מורכבים
אחד הדברים שאני שומעת הכי הרבה זה "תהיה שמח!". אנחנו כנראה חושבים שאנחנו מעודדים, אבל מה שאנחנו בעצם אומרים זה שרגשות שליליים הם לא בסדר.
אבל מה קורה כשהילד עצוב, כועס או מתוסכל? האם אנחנו באמת עוזרים לו כשאנחנו משתיקים את הרגשות האלה?
אני חושבת שלא.
רגשות הם מידע. הם מספרים לנו משהו על מה שחשוב לנו, על מה שאנחנו צריכים. אם נלמד את הילדים שלנו להקשיב לרגשות שלהם, אנחנו ניתן להם כלי רב עוצמה להתמודדות עם החיים.
"רגשות שליליים הם לא אויב, הם מצפן." נקודה למחשבה.
איך עושים את זה בפועל? במקום להגיד "אל תהיה עצוב", תגידו "אני רואה שאתה עצוב. מה קרה?". תנו להם מקום לבטא את הרגשות שלהם, תאמתו אותם ותעזרו להם למצוא דרכים בריאות להתמודד איתם.
זה קשה, כן? לי לקח זמן להבין שאפשר גם להגיד "גם אני מרגישה ככה לפעמים" בלי למוטט את כל הסמכות ההורית שלי.
2. "אתה הכי טוב בהכל!": מלכודת השבחים הריקים
אוקיי, דיברנו על זה בהתחלה, אבל זה חשוב לי לחזור לזה. כולנו רוצים שהילדים שלנו יאמינו בעצמם, אבל האם שבחים מוגזמים הם באמת הדרך להשיג את זה?
לא בהכרח.
כשמשבחים ילד על כל דבר קטן, אנחנו בעצם מלמדים אותו שהוא צריך אישור חיצוני כדי להרגיש טוב עם עצמו. אנחנו גם מונעים ממנו את ההזדמנות לפתח חוסן פנימי וללמוד להתמודד עם כישלון.
אני זוכרת פעם, הבת שלי ציירה ציור. הציור היה... איך נאמר... לא מדהים. אבל במקום להגיד משהו כמו "וואו, איזה ציור יפה!", אמרתי "אני רואה שהשקעת בציור הזה הרבה זמן. מה הכי אהבת לצייר?". זה שינה את כל השיחה. היא התחילה לדבר על הטכניקה, על הצבעים, על הסיפור שהיא רצתה לספר. פתאום, השבח הפך לשיחה אמיתית.
אגב, מצאתי מאמר מעניין ב-"Journal of Personality and Social Psychology" (Mueller, C. M., & Dweck, C. S. (1998). Praise for intelligence can undermine children's motivation and performance. Journal of Personality and Social Psychology, 75(1), 33-52.) שמראה שילדים שמשבחים אותם על מאמץ נוטים יותר להתמיד במשימות קשות מאשר ילדים שמשבחים אותם על אינטליגנציה.
תובנה קטנה, עולם ומלואו.
3. "אל תדאג, הכל יהיה בסדר": הכחשת המציאות
אני יודעת, אנחנו רוצים להגן על הילדים שלנו מפני כאב. אבל לפעמים, אנחנו מגזימים. אנחנו אומרים "אל תדאג, הכל יהיה בסדר" גם כשהמצב לא בסדר.
אבל מה קורה כשהילד באמת מודאג? האם אנחנו עוזרים לו כשאנחנו משתיקים את הדאגות שלו?
אני חושבת שלא.
כשמכחישים את המציאות, אנחנו מלמדים את הילדים שלנו לא לסמוך על התחושות שלהם. אנחנו גם מונעים מהם את ההזדמנות ללמוד להתמודד עם מצבים קשים.
מה עושים במקום? תאמתו את הרגשות שלהם. תגידו "אני מבינה שאתה מודאג. זה טבעי להרגיש ככה במצב הזה". תעזרו להם לזהות את הדאגות שלהם ולמצוא דרכים להתמודד איתן.
לפעמים, זה אומר פשוט להיות שם בשבילם, להקשיב להם ולהחזיק להם את היד. בלי לתת פתרונות, בלי להגיד "הכל יהיה בסדר". פשוט להיות שם.
4. "תמיד תקשיב למבוגרים": ערעור על סמכות עיוורת
זה אולי ישמע מוזר, אבל אני חושבת שאחד הדברים הכי חשובים שאנחנו צריכים ללמד את הילדים שלנו זה לא תמיד להקשיב למבוגרים.
למה?
כי מבוגרים טועים. מבוגרים יכולים להיות לא בסדר. מבוגרים יכולים לפגוע.
אני לא אומרת ללמד את הילדים שלנו לחוסר כבוד, אבל אני כן אומרת ללמד אותם לחשוב בעצמם, לשאול שאלות ולערער על סמכות כשצריך.
זה אומר לתת להם לגיטימציה להגיד "אני לא מסכים" או "אני לא מרגיש בנוח עם זה". זה אומר לתת להם את הכלים להגן על עצמם מפני ניצול או פגיעה.
אני חושבת שאחד הדברים הכי מפחידים שיכולים לקרות זה שהילד שלנו יסמוך על מישהו שלא ראוי לאמון שלו.
הגבול הדק בין הגנה לחניקה.
אז, מה עושים מכאן? אני לא יודעת. אני עדיין לומדת. אני עדיין עושה טעויות. אבל אני מנסה להיות יותר כנה עם הילדים שלי, יותר אותנטית ויותר פתוחה.
אני מאמינה שהילדים שלנו ראויים לאמת. הם ראויים לדעת שהחיים הם לא תמיד קלים, שהרגשות שלהם חשובים, שהם לא צריכים להיות מושלמים, ושהם יכולים לסמוך על עצמם.
מה אתם חושבים? אילו דברים אתם מרגישים שאתם לא מעזים להגיד לילדים שלכם? אני באמת רוצה לשמוע.
