אני זוכרת את הפעם הראשונה שבה באמת הרגשתי לבד בתוך מערכת יחסים. לא לבד פיזית, כן? הרי הוא היה שם, יושב מולי על הספה, צופה בטלוויזיה. אבל משהו היה חסר. חסר נורא. כמו חדר ענק שמלא ברהיטים יקרים, אבל אין בו חלון אחד.
הרגשתי שאני חיה בתוך בועה של שגרה, של שיחות נימוסין, של "איך היה היום?" שנגמר ב"בסדר". איפה נעלמה האינטימיות? איפה החיבור האמיתי, זה שגורם לך להרגיש שרואים אותך באמת, עד הנשמה?
אז, כמו עכשיו, העולם רעש. עבודה, רשתות חברתיות, חדשות שמציפות אותנו כל הזמן. אבל הבנתי משהו חשוב: הרעש הזה הוא לא הבעיה. הוא התירוץ.
הבעיה היא שאנחנו שוכחים להקשיב לקול הפנימי שלנו, ולזה של האנשים שאנחנו אוהבים.
כמה פעמים מצאתן את עצמכן בשיחה שבה אתן רק מחכות לתורכן לדבר? או גוללות באינסטגרם בזמן שבן הזוג מספר על היום שלו? (אני מודה, גם אני חוטאת בזה לפעמים).
האמת? אינטימיות רגשית היא לא משהו שקורה מעצמו. היא דורשת מאמץ. היא דורשת שנשים בצד את הרעש החיצוני, ונקשיב לרעש הפנימי - את הפחדים, החלומות, השאיפות.
איך עושים את זה בעולם כל כך רועש?
אני לא מתיימרת להחזיק בתשובה אחת ויחידה, אבל הנה כמה דברים שלמדתי, בדרך הקשה, מניסיוני האישי ומתוך מחקרים מעניינים (שאגיע אליהם עוד מעט):
- תזמנו "זמן איכות" אמיתי. לא רק צפייה משותפת בסרט, אלא שיחה עמוקה, בלי טלפונים, בלי הסחות דעת. תקדישו לזה זמן מראש, כמו פגישה חשובה בעבודה. זה נשמע מלאכותי? אולי. אבל זה עובד. כי כשהזמן הזה מוגדר, הוא מקבל משמעות.
- שאלו שאלות מעבר ל"איך היה היום?". לדוגמה, "מה היה הדבר הכי מפתיע שקרה לך היום?" או "מה גרם לך לחייך היום?". שאלות כאלה פותחות פתח לשיחה מעמיקה יותר.
- הקשיבו באמת. זה אומר לשים בצד את השיפוטיות, את הרצון לתת עצות, ופשוט להיות שם בשביל האדם השני. זה אומר לשקף את מה ששמעתם, לוודא שהבנתם נכון. למשל, "אז בעצם את אומרת שאת מרגישה...".
- שתפו בפגיעות שלכם. זה הכי קשה, אני יודעת. אבל זה הכרחי. אינטימיות רגשית נבנית על אמון. ואמון נבנה על פגיעות. אל תפחדו להראות את החלקים הפחות מושלמים שלכם. זה מה שהופך אתכם לאנושיים.
רגע לפני שאני ממשיכה, אני רוצה לשתף במשהו שאני מגלה על עצמי לאחרונה. אני מוצאת שאני נשאבת בקלות לטרנדים של "העצמה אישית" ו"אהבה עצמית", וזה נהדר! אבל לפעמים זה מרגיש כמו עוד משימה ברשימה האינסופית שלי. ואז אני שואלת את עצמי, האם אני באמת מקשיבה לצרכים האמיתיים שלי, או שאני רק מנסה לעמוד בציפיות חברתיות מודרניות? (מקור: מחקרים בפסיכולוגיה חברתית על השפעת לחץ חברתי על תפיסה עצמית).
עכשיו, בואו נחזור למקורות המקצועיים. מחקרים של ד"ר ברנה בראון, חוקרת בתחום הבושה והפגיעות, מראים שאנשים שמסוגלים להיות פגיעים, חווים יותר שמחה, אהבה ושייכות. כן, זה מפחיד. אבל זה גם שווה את זה (Brown, B. (2012). Daring greatly: How the courage to be vulnerable transforms the way we live, love, parent, and lead. Gotham).
פעם חשבתי שפגיעות היא חולשה. היום אני מבינה שהיא כוח.
אבל מה אם ניסיתי הכל וזה עדיין לא עובד?
זה קורה. לפעמים, למרות כל המאמצים, יש פערים עמוקים מדי, חוסר תקשורת כרוני, או פשוט חוסר התאמה. ואז?
אז צריך להיות כנים עם עצמנו. לשאול את עצמנו: האם אני באמת מוכנה להשקיע את האנרגיה הנדרשת כדי לגשר על הפערים? האם האדם השני מוכן לעשות את אותו הדבר? האם זה בכלל אפשרי?
אני לא אומרת שצריך לוותר בקלות. מערכות יחסים דורשות עבודה. אבל אני גם לא אומרת שצריך להישאר במקום שלא עושה לכם טוב.
(אגב, קראתי פעם ציטוט שאומר "אל תחכו עד שהמצב יהיה נואש כדי להתחיל לעשות משהו". זה נכון לכל תחומי החיים, לא רק למערכות יחסים).
אני חושבת שלפעמים אנחנו מפחדים לעזוב כי אנחנו מפחדים להיות לבד. אבל האמת היא, שאפשר להרגיש לבד גם בתוך מערכת יחסים. ועדיף להיות לבד עם עצמך, מאשר לבד עם מישהו אחר.
ועוד נקודה קטנה לפני סיום: שימו לב לשפת הגוף שלכם. מחקרים מראים ששפת גוף חיובית (כמו מגע עין, חיוך, נטייה קדימה) משפרת את התקשורת ואת החיבור בין אנשים (לדוגמה, מחקרים בתחום הנוירו-לינגוויסטיקה). לפעמים, מילה טובה פחות משפיעה ממגע קטן של יד או מבט אוהב.
לסיום, אני רוצה להשאיר אתכם עם שאלה פתוחה: מה אתם יכולים לעשות כבר היום כדי ליצור יותר אינטימיות רגשית במערכות היחסים שלכם? זה לא חייב להיות משהו גדול. זה יכול להיות פשוט לשים את הטלפון בצד ולשאול את בן הזוג איך הוא באמת מרגיש.
אני אשמח לשמוע את התשובות שלכם. שתפו אותי בתגובות!
