האמת? תמיד חשבתי שהמשפחה שלי "נורמלית". כן, היו את הוויכוחים הקטנים על השלט בטלוויזיה, את הלחץ של אמא לאכול עוד קצת (תמיד עוד קצת!), ואת העצות הבלתי פוסקות של דודה שושנה על איך למצוא חתן. אבל בסך הכל, הכל היה בסדר, לא?
ואז התחלתי ללמוד פסיכולוגיה. ואז התחלתי לטפל באנשים. ואז… וואו. פתאום הבנתי שה"בסדר" הזה הוא עניין יחסי מאוד. שהרבה מהדברים שאנחנו עושים במשפחה, הם בכלל לא מודעים. הם חוקים לא כתובים, שהועברו מדור לדור, ואנחנו פשוט מצייתים להם, בלי לשאול שאלות.
מכירים את זה?
אני זוכרת שיחה עם חברה טובה, נועה, שהתלוננה שהיא תמיד מרגישה חייבת לבקר את ההורים שלה כל שישי בערב. היא עייפה, היא גרה רחוק, אבל היא "פשוט חייבת". כששאלתי אותה למה, היא ענתה בפשטות: "ככה זה תמיד היה".
זהו. בדיוק זה. "ככה זה תמיד היה" הוא אחד החוקים הלא כתובים הכי חזקים. הוא משתיק שאלות, הוא מונע שינוי, והוא גורם לנו להמשיך לעשות דברים שלא עושים לנו טוב.
אז מה הם החוקים האלה, ואיך אפשר להתחיל לשבור אותם? בואו נצלול פנימה.
החוק הראשון: נאמנות מעל הכל (גם כשזה בא על חשבונך)
כולנו רוצים להיות נאמנים למשפחה שלנו. אבל מה קורה כשהנאמנות הזו גורמת לנו לבטל את עצמנו?
למשל, מחקר של אוניברסיטת תל אביב מצא שנשים רבות מרגישות לחץ לוותר על הקריירה שלהן כדי לטפל בילדים, גם אם הן לא רוצות בכך באמת, בגלל הציפיות המשפחתיות. (שימו לב, אני לא אומרת שזה רע לטפל בילדים, אלא שאסור שזה יבוא ממקום של אילוץ!).
אני זוכרת תקופה שבה ניסיתי נואשות לרצות את אמא שלי בכל דבר. רציתי שהיא תהיה גאה בי, שתאהב אותי. זה היה כל כך חזק, שהתחלתי לקבל החלטות שהיו ממש לא טובות לי. למשל, הלכתי ללמוד משהו שלא עניין אותי בכלל, רק כי היא חשבה שזה "עתיד בטוח".
לקח לי זמן להבין שזה לא בריא. שנאמנות אמיתית לא צריכה לבוא על חשבון האושר שלי.
נקודה למחשבה: האם יש משהו שאת עושה בשם הנאמנות, שגורם לך להרגיש רע?
החוק השני: אסור לדבר על מה שלא נעים
יש נושאים מסוימים שאסור לדבר עליהם במשפחה. כסף, סקס, רגשות קשים, בעיות בריאות… כל אלה נדחקים מתחת לשטיח, כאילו אם לא נדבר עליהם, הם פשוט ייעלמו.
אבל הם לא נעלמים. הם מצטברים, יוצרים מתחים, ומפוצצים בסוף בדרך הכי פחות צפויה.
אני זוכרת משפחה שטיפלתי בה, שבה הסבא היה חולה מאוד. כולם ידעו את זה, אבל אף אחד לא דיבר על זה. הילדים הקטנים שאלו שאלות, אבל ההורים השתיקו אותם. כשהסבא נפטר, כולם היו בהלם מוחלט. הם פשוט לא היו מוכנים, כי הם סירבו להתמודד עם המציאות.
זה עצוב, נכון?
מה שאני למדתי זה שאם מתחילים לדבר, אפילו קצת, הדברים מתחילים להשתחרר. כן, זה מפחיד. כן, זה לא נעים. אבל זה הרבה יותר בריא מלשמור הכל בפנים.
הנה שאלה חשובה: אילו נושאים אסורים לדיון במשפחה שלך? ומה המחיר שאתם משלמים על השתיקה הזו?
החוק השלישי: אנחנו משפחה מושלמת (או לפחות מנסים להיראות ככה)
כולנו רוצים להיראות טוב בעיני אחרים. אבל מה קורה כשאנחנו מנסים להציג תמונה מושלמת של המשפחה שלנו, גם כשהיא רחוקה מכך?
אנחנו מעלים תמונות מחויכות לפייסבוק, אנחנו מספרים סיפורים מצחיקים על הילדים, אנחנו מתחמקים משאלות קשות של חברים. אבל בפנים, אנחנו יודעים שהמציאות מורכבת יותר.
ברנה בראון, חוקרת בושה ופגיעות, טוענת שהניסיון להיות מושלם הוא מתכון לאומללות. היא אומרת שהפגיעות היא המפתח לאושר ולקשרים אמיתיים.
וזה נכון כל כך. כשאנחנו מרשים לעצמנו להיות פגיעים, אנחנו מאפשרים לאחרים להתחבר אלינו באמת. אנחנו מראים להם שאנחנו אנושיים, שאנחנו לא מושלמים, ושאנחנו בסדר עם זה.
מחשבה לסיום: מה יקרה אם תפסיקי לנסות להיראות מושלמת, ותתחילי להיות אמיתית?
אז מה עושים עכשיו?
אני לא יודעת מה קורה אצלכם במשפחה. אני לא יודעת אילו חוקים לא כתובים שולטים בכם. אבל אני כן יודעת שאתם יכולים לשנות את זה.
התחילו בקטן. שימו לב לדפוסים שחוזרים על עצמם. שאלו שאלות. תהיו סקרנים. ותזכרו שזה תהליך. זה לא יקרה בן לילה.
וכן, זה מפחיד. אבל זה גם משחרר.
אני מזמינה אתכם לשתף בתגובות: אילו חוקים לא כתובים אתם מכירים מהמשפחה שלכם? ומה הייתם רוצים לשנות?
