האמת? היו תקופות שהרגשתי כמו אוגר רץ על גלגל. קמה בבוקר, עושה את אותם דברים, חוזרת לישון. ואז שוב. זה לא שהחיים שלי היו רעים, ממש לא. אבל משהו בפנים צעק לי – "זה הכל? זה מה שיש?".
זוכרת איך פעם הייתי בטוחה שאם רק אשיג X, Y או Z, אז סוף סוף אהיה מאושרת? נו, אז השגתי. וניחשתן נכון – האושר לא הגיע. לא בצורה שאליה ציפיתי.
אבל רגע, לפני שאתן חושבות שנכנסתי למרה שחורה קיומית, תנו לי לשתף אתכן במה ששינה את הכל. זה לא היה איזה גילוי דרמטי או שינוי קריירה מסחרר. זה היה משהו הרבה יותר קטן, הרבה יותר פשוט – אבל עם השפעה עצומה.
השגרה: חברה טובה או כלא מזהב?
כולנו צריכות שגרה. היא נותנת לנו תחושת ביטחון, יציבות, ומונעת כאוס. אבל כמו כל דבר טוב, גם כאן יש מלכוד. כששגרה הופכת למכונה אוטומטית, אנחנו מפסיקות לשים לב. מפסיקות להרגיש. מפסיקות לחיות באמת.
אני זוכרת שקראתי פעם מחקר על נוירופלסטיות (יכולת המוח להשתנות) מאוניברסיטת הרווארד, שהראה איך חזרה על אותן פעולות שוב ושוב מחזקת את הנתיבים העצביים הקיימים, אבל גם מדכאת יצירת נתיבים חדשים. במילים אחרות – אנחנו הופכות ליותר ויותר טובות במה שאנחנו כבר עושות, אבל מאבדות את הגמישות ואת היכולת ללמוד דברים חדשים. מפחיד, נכון?
אז מה עושים? איך יוצאים מהלופ הזה?
הטעות הנפוצה (שאני עשיתי בענק)
ניסיתי לשנות הכל. החלטתי שאני צריכה קריירה חדשה, תחביב חדש, ואולי גם בן זוג חדש. קיצוני, אני יודעת. אבל הייתי כל כך אחוזת פחד שאני מבזבזת את החיים שלי, שהייתי מוכנה לנסות הכל.
ניסיתי קורס צלילה (נחמד, אבל לא בשבילי), התחלתי ללמוד תכנות (ויתרתי אחרי שבוע), ואפילו יצאתי לדייטים עם בחורים שאני לא באמת מכירה. זה היה מתיש, מתסכל, ולא הביא לשום מקום.
התובנה המפתיעה: הקסם נמצא בדברים הקטנים
הבנתי שאני לא צריכה מהפכה בחיים שלי. אני צריכה רק כמה שינויים קטנים, אבל עקביים. זה כמו שאמרה לי פעם סבתא שלי: "טיפה ועוד טיפה עושות נהר".
- אתגר קטן כל יום: התחלתי לעשות משהו אחד קטן ושונה בכל יום. משהו שמאתגר אותי קצת, מוציא אותי מאזור הנוחות. זה יכול להיות לנסות מתכון חדש, לדבר עם מישהו חדש, או פשוט ללכת בדרך אחרת לעבודה.
- רגע של התבוננות: כל יום, אני מקדישה כמה דקות לשבת בשקט, לעצום עיניים, ולהקשיב. לעצמי, לעולם. זה עוזר לי להתחבר שוב לתחושות שלי, להבין מה אני באמת רוצה, ולאן אני רוצה ללכת. וכן, גם אני בהתחלה התקשיתי לשבת בשקט, אבל כיום, אני רואה בכך חלק חשוב בשגרה שלי.
- הוקרה: במקום להתמקד במה שחסר, אני מנסה להתמקד במה שיש. כל ערב, אני כותבת שלושה דברים שאני אסירת תודה עליהם. זה יכול להיות משהו גדול, כמו משפחה וחברים, או משהו קטן, כמו כוס קפה טובה או שקיעה יפה.
מה שמדהים הוא, שאחרי כמה שבועות, התחלתי להרגיש אחרת. יותר חיה, יותר נוכחת, יותר מחוברת לעצמי. פתאום, השגרה כבר לא הרגישה כמו מלכודת. היא הרגישה כמו מסגרת שמתוכה אני יכולה ליצור, לחקור, ולצמוח.
החוקרת ברנה בראון, בספרה "אומץ להיות פגיע", כתבה על החשיבות של חמלה עצמית וקבלה עצמית. היא טוענת שרק כשנלמד לקבל את עצמנו בדיוק כפי שאנחנו, עם כל הפגמים והחסרונות, נוכל באמת לפרוח. זה תפס אותי חזק, כי כל הזמן ניסיתי להיות הגרסה הכי טובה של עצמי, במקום פשוט להיות אני.
האם אני אומרת שעכשיו הכל מושלם? ממש לא. יש לי עדיין ימים קשים, ימים שאני מרגישה תקועה. אבל עכשיו, אני יודעת שיש לי כלים להתמודד עם זה. אני יודעת שאני לא צריכה לחכות לשינוי גדול שיבוא מבחוץ. אני יכולה ליצור את השינוי בעצמי, מבפנים.
ומה איתכן?
איפה אתן מרגישות תקועות בשגרה שלכן? איזה שינוי קטן אתן יכולות לעשות היום, כדי להרגיש קצת יותר חיות? אני באמת רוצה לדעת. שתפו אותי בתגובות! אולי יחד נמצא את הדרך לפרוץ את המעגל ולגלות את עצמנו מחדש.
