האמת? פעם חשבתי ש"משפחה זה הכל". נקודה. בלי סייגים, בלי כוכביות. האמנתי באמת ובתמים שהאהבה המשפחתית אמורה להיות חזקה יותר מכל ויכוח, מכל חילוקי דעות. ואז החיים לימדו אותי אחרת. בום! טריקת דלת של מציאות.
אני זוכרת את עצמי יושבת בחג, סביב שולחן עמוס כל טוב, אבל מרגישה קטנה וחסרת אונים מול גל הביקורת הבלתי פוסק. "למה את לא יוצאת יותר?", "מתי כבר תתחתני?", "את רזה מדי, את שמנה מדי...". נשמע מוכר? לי זה הרגיש כמו קרב הישרדות. באותו ערב הבנתי משהו חשוב – אהבה, כשלעצמה, לא מספיקה. צריך גם גבולות.
אבל איך עושים את זה? איך מציבים גבולות למשפחה, לאנשים שאוהבים אותך (או לפחות אמורים לאהוב אותך), בלי ליצור קרע שלא ניתן לאחות? זאת השאלה שמטרידה כל כך הרבה מאיתנו.
"משפחה זה הכל"? אולי, אבל לא בכל מחיר.
אז בואו נדבר על זה בגובה העיניים, בלי פילטרים. אני לא יועצת משפחתית מוסמכת, אבל אני אישה, בת, אחות וחברה – ובעיקר, אני מישהי שלמדה בדרך הקשה איך לשמור על השפיות שלי בתוך מערכת יחסים מורכבת כמו משפחה. ואם אני הצלחתי, גם את יכולה.
מה זה בכלל גבולות?
הרבה פעמים אנחנו חושבות על גבולות כעל חומת הפרדה, משהו נוקשה שמטרתו להרחיק אנשים. אבל האמת היא שגבולות בריאים הם כמו גדר של גן פורח – הם מגנים על מה שיקר לנו, מאפשרים צמיחה ופריחה, ומונעים מאחרים לדרוס אותנו. הם לא נועדו להרחיק אהבה, אלא לשמור עליה.
ד"ר ברנה בראון, חוקרת הבושה והפגיעות, מדברת על גבולות כעל "המעשה האמיץ ביותר שאת יכולה לעשות". למה? כי זה אומר להיות נאמנה לעצמך, גם כשזה לא קל. זה אומר להגיד "לא", גם כשאת רוצה לרצות אחרים. זה אומר להגן על האנרגיה שלך, גם כשזה נראה אנוכי. (Brown, B. (2012). Daring greatly: How the courage to be vulnerable transforms the way we live, love, parent, and lead. Gotham.)
גבולות הם לא אגואיסטיים. הם הכרחיים.
למה כל כך קשה להציב גבולות למשפחה?
התשובה מורכבת, אבל לדעתי היא טמונה בשני גורמים עיקריים:
- היסטוריה משפחתית: המשפחה שלנו היא המקום שבו למדנו את חוקי המשחק. אם גדלנו בבית שבו לא היו גבולות ברורים, או שבו הגבולות הופרו באופן קבוע, יהיה לנו קשה מאוד לשנות את הדפוסים האלה.
- רגשות אשמה: אנחנו מפחדות לפגוע, לאכזב, להיתפס כ"רעות". הפחד הזה משתק אותנו וגורם לנו לוותר על הצרכים שלנו.
אני זוכרת פעם שאמא שלי התקשרה אליי באמצע יום עבודה, בדמעות, כי לא הסכמתי לשמור על הילדים של אחותי ברגע האחרון. הרגשתי נורא! כאילו אני הבת הכי גרועה בעולם. אבל אז עצרתי לרגע ושאלתי את עצמי: "מה איתי? מה עם העבודה שלי? מה עם הבריאות הנפשית שלי?". הבנתי שאני לא יכולה לתת מעצמי כל הזמן, בלי להשאיר לעצמי כלום. וזה בסדר.
רגשות אשמה הם כמו קולות רפאים מהעבר. אפשר ללמוד להתעלם מהם.
איך מתחילים? צעדים קטנים לשינוי גדול
אז איך בכל זאת מציבים גבולות? הנה כמה טיפים שלמדתי בדרך הקשה:
- הכירי את עצמך: מה חשוב לך? מה הצרכים שלך? מה הגבולות שלך? זה הבסיס להכל. אם את לא יודעת מה את צריכה, איך תוכלי להגן על זה?
- התחילי בקטן: אל תנסי לשנות הכל בבת אחת. זה רק יגרום לך לתסכול. התחילי בגבול קטן אחד, שמרגיש לך יחסית בטוח, ותראי איך זה הולך.
- היי ברורה ותקיפה: כשאת מציבה גבול, הסבירי אותו בצורה ברורה ותמציתית, בלי להתנצל או להצטדק. "אני לא יכולה לשמור על הילדים היום. אני צריכה זמן לעצמי." נקודה.
- צפי להתנגדות: רוב הסיכויים שהמשפחה שלך לא תקבל את הגבולות שלך בשמחה. הם רגילים למערכת יחסים מסוימת, ושינוי יכול להיות מפחיד. היו סבלניות, אבל אל תוותרו.
- דאגי לעצמך: הצבת גבולות יכולה להיות מתישה רגשית. הקפידי לעשות דברים שעושים לך טוב, שממלאים אותך באנרגיה. זה יכול להיות כל דבר - אמבטיה חמה, שיחה עם חברה טובה, קריאת ספר טוב.
זכרי: את לא חייבת להסביר או להצטדק על הצרכים שלך.
מעבר לטכניקה: חיבור רגשי ומהות
אבל מעבר לטכניקה, חשוב לזכור שהמטרה היא לא ליצור ניכור, אלא לשפר את מערכת היחסים המשפחתית. גבולות בריאים מאפשרים לנו לאהוב אחד את השני בצורה אותנטית יותר, בלי תלות, בלי כעסים מודחקים. הם מאפשרים לנו להיות מי שאנחנו באמת, בלי לפחד מביקורת או שיפוטיות.
הפסיכולוגית סוזן פורוורד, בספרה "הורים רעילים", מדגישה את החשיבות של לזהות ולטפל בדפוסים משפחתיים הרסניים. (Forward, S., & Buck, C. (2002). Toxic parents: Overcoming their hurtful legacy and reclaiming your life. Bantam.) זה לא קל, אבל זה אפשרי.
מה שלא מספרים לנו: הגבולות הם גם שלנו
אבל הנה משהו שגיליתי רק לאחרונה, וזה לגמרי שינה את הפרספקטיבה שלי: גבולות זה לא רק מה המשפחה עושה לנו, אלא גם מה אנחנו עושים להם. וואו! זה הפיל לי אסימון. אני רגילה לכעוס על אמא שלי שהיא חודרת לי לחיים, אבל האם אני מכבדת את הגבולות שלה? האם אני מתקשרת רק כשאני צריכה משהו, או שאני באמת מתעניינת בשלומה?
גבולות הם כביש דו-סטרי. זה עובד לשני הכיוונים.
אז איפה אני היום? אני עדיין לומדת, עדיין עושה טעויות, עדיין מתרגשת ומתוסכלת. אבל אני כבר לא מרגישה קורבן. אני יודעת שיש לי את הכוח לשנות את מערכת היחסים שלי עם המשפחה שלי, ולבנות אותה מחדש על בסיס של כבוד, אהבה והדדיות.
ואת? איזה צעד קטן את יכולה לעשות היום כדי להציב גבול בריא יותר? אשמח לשמוע את המחשבות שלך. אולי ביחד נמצא את הדרך לשמור על השפיות שלנו, בלי לאבד את האהבה.
