אני זוכרת את הרגע הזה בבירור. עמדתי במטבח, סכין ביד, חותכת ירקות לסלט באגרסיביות. הבן שלי, אז בן שבע, ניסה לעזור לי. "אמא, אני יכול לשים את העגבניות בקערה?" הוא שאל בעיניים נוצצות. והתגובה שלי? "לא, חמוד, אני אעשה את זה. אתה לא יודע איך."
אלוהים, כמה מטומטמת הייתי.
היום, בדיעבד, אני מבינה שזה היה רגע מכונן. רגע בו הבנתי, בצורה הכי כואבת, שאני לא באמת מאפשרת לילדים שלי לגדול. שאני מחזיקה אותם קרוב מדי, בשם ה"טוב ביותר" שלהם, אבל בפועל – מונעת מהם ללמוד, להתנסות, ובעיקר, להיכשל.
אז מה עושים? איך משחררים את המושכות, בלי שהכל יתפרק? איך מפסיקים להיות השליטה הראשית של המשפחה, בלי להפוך לאדישים? זאת שאלה שאני מתמודדת איתה כבר שנים, ואני חייבת להודות - אין לי תשובות קסם. אבל יש לי כמה תובנות, כאלה ששינו לי את החיים, ואולי יעזרו גם לך.
האמת המרה: שליטה היא אשליה
פסיכולוגית הילדים אפרת מעייני כותבת בספרה "הורות מודעת" על הצורך שלנו כהורים להחזיק בשליטה, מתוך חרדה לאי הוודאות של החיים. אבל האמת היא, שאנחנו אף פעם לא באמת בשליטה. אנחנו יכולים לתכנן, לארגן ולנסות לכוון, אבל החיים תמיד יפתיעו אותנו. וזה נכון במיוחד כשמדובר בילדים.
הם יבחרו אחרת, יטעו, יפלו. הם יתמודדו עם אתגרים שאנחנו לא יכולים לצפות, וילמדו בדרכים שאנחנו לא יכולים לשלוט בהן.
השליטה היא אשליה, והמאבק להשיג אותה רק מתיש אותנו.
חשבת פעם למה את כל כך מתעקשת על שליטה? האם זה מתוך פחד, חוסר ביטחון או אולי הרגל?
הפסיכולוגיה ההפוכה של הוויתור
הדבר המדהים הוא, שדווקא כשאנחנו מוותרים על השליטה, אנחנו מקבלים אותה בחזרה בצורה אחרת. איך זה יכול להיות?
זה קשור לאמון. כשאנחנו סומכים על הילדים שלנו, כשאנחנו מאמינים ביכולת שלהם להתמודד, אנחנו מעניקים להם כוח. אנחנו גורמים להם להרגיש מסוגלים, אחראים, ובעיקר – עצמאיים.
זוכרת את הסלט ההוא? היום, הבן שלי (עכשיו בן 15) מכין סלטים מדהימים. והוא עושה את זה בדרך שלו, עם השילובים המטורפים שלו, ואני? אני פשוט אוכלת בהנאה.
אבל זה לא תמיד קל. יש ימים שאני מרגישה שאני חייבת להתערב, לתקן, לכוון. ויש ימים שאני מצליחה לעצור את עצמי. ואז אני מזכירה לעצמי את הציטוט הזה של ביירון קייטי: "אני יכולה שלושה דברים: להיות אני, להיות אתה, או להיות הבעיה".
כישלונות הם המתנה הכי גדולה
אני קוראת הרבה על הורות, אני מודה. לאחרונה נתקלתי במחקר מעניין שפורסם בכתב העת "Child Development". המחקר מראה שילדים שחוו כישלונות מוקדמים, דווקא מצליחים יותר בחיים. למה? כי הם לומדים להתמודד עם תסכול, עם אכזבה, עם כישלון. הם מפתחים חוסן מנטלי, והם לומדים לקום אחרי נפילה.
כששחררתי את השליטה, אפשרתי לילדים שלי להיכשל. הם קיבלו ציונים לא טובים, הם הסתכסכו עם חברים, הם עשו טעויות מטופשות. וזה היה קשה לי. באמת קשה. אבל בכל פעם, הם למדו משהו. הם צמחו. הם התחזקו.
אני זוכרת פעם אחת שהבת שלי קיבלה ציון נכשל במבחן במתמטיקה. הייתי המומה. רציתי מיד להתקשר למורה, להתלונן, להגן עליה. אבל אז עצרתי את עצמי. נתתי לה להתמודד עם זה לבד.
ואת יודעת מה? היא ניגשה למורה, ביקשה עזרה, למדה את החומר מחדש, ובמבחן הבא היא קיבלה ציון מצוין.
וזה הלקח הכי חשוב שלמדתי: לילדים שלנו יש את הכוח להתמודד עם האתגרים שלהם. אנחנו רק צריכים לתת להם את ההזדמנות.
איך את מגיבה כשילדייך נכשלים? האם את ממהרת להציל אותם, או שאת מאפשרת להם ללמוד מהטעות?
מתי כן להתערב?
אז כן, יש מקרים שבהם אנחנו חייבים להתערב. כשמדובר בסכנה ממשית, כשמדובר בפגיעה באחרים, כשמדובר בחוסר צדק. אבל גם במקרים האלה, אנחנו יכולים להתערב בצורה מכבדת, בצורה שמאפשרת לילדים שלנו ללמוד ולצמוח.
לדוגמה, במקום להגיד "אתה חייב להתנצל", אנחנו יכולים להגיד "אני חושבת שחשוב להתנצל כשפוגעים במישהו. מה אתה חושב?".
אני לא אומרת שזה קל. זה דורש מאמץ, סבלנות, ובעיקר – מודעות עצמית. אבל זה שווה את זה. כי בסופו של דבר, אנחנו רוצים שהילדים שלנו יהיו מאושרים, עצמאיים ומצליחים. ואת זה הם לא יוכלו להיות אם נחזיק אותם קרוב מדי.
אז מה הלאה?
אני עדיין לומדת. אני עדיין טועה. אני עדיין נלחמת עם הדחף לשלוט. אבל אני משתפרת. וזה מה שחשוב.
אני מזמינה אותך לחשוב על זה. מה הדבר האחד שאת יכולה לשחרר עליו שליטה היום? איזה צעד קטן את יכולה לעשות כדי לתת לילדים שלך יותר עצמאות?
אני אשמח לשמוע את המחשבות שלך. שתפי אותי, אני כאן כדי להקשיב.
