אני זוכרת את הרגע הזה כאילו היה אתמול. יושבת מול הילדים, מבטים דבוקים באייפד, אוכלים בלי להרים את הראש. הרגשתי כמו מפעילה אוטומטית, לא כמו אמא. זה היה אמור להיות זמן איכות, זמן משפחה, אבל בפועל היינו שלושה יצורים שמקיימים אינטראקציה עם מסך, לא אחד עם השני.
זה קרה אחרי יום עבודה מטורף, כשכל מה שרציתי זה קצת שקט. האייפד נראה כמו הפתרון המושלם – מה כבר יכול לקרות מחצי שעה של סרטונים? אבל החצי שעה הפכה לשעה, ואז לשגרה. הרגשתי שאני מאבדת את הקשר עם הילדים שלי, וזה שבר אותי.
הבטחתי לעצמי שמשהו חייב להשתנות.
אבל איך עושים את זה? איך מוציאים את המסכים מהמשוואה בלי לגרום למלחמת עולם? האמת, ניסיתי הכל. קראתי מחקרים, התייעצתי עם חברות, שמעתי עצות מכל כיוון. רובן נשמעו מצוין על הנייר, אבל במבחן המציאות – קטסטרופה.
אחת העצות הנפוצות הייתה "פשוט תגבילו את זמן המסך". קל להגיד, נכון? אבל כשאתה עייף אחרי יום עבודה, והילדים שלך משועממים ורוצים לראות את הפרק החדש של "כוח פיג'יי", הרבה יותר קל לוותר. ניסיתי להכריח, להתווכח, לאיים – כלום לא עבד. רק יצרתי יותר מתח ועצבים.
אז הבנתי משהו: הבעיה היא לא רק המסכים. הבעיה היא מה אין במקום המסכים. אם אני פשוט אקח להם את האייפד, הם יישארו משועממים ומתוסכלים. אני צריכה להציע להם משהו יותר טוב, משהו שימשוך אותם יותר.
וזה המקום שבו התחלתי לחשוב אחרת. במקום להתמקד במה לא לעשות, התחלתי להתמקד במה כן לעשות.
ההפך ממסך הוא לא שעמום, אלא חיבור.
אני זוכרת שקראתי פעם מאמר ב-Harvard Business Review על חשיבות ה"זמן הלא מובנה" ליצירתיות. זה נשמע לי מוזר בהתחלה – איך אפשר לתכנן זמן לא מובנה? אבל אז הבנתי את הפואנטה: אנחנו צריכים לאפשר לילדים שלנו להשתעמם קצת, כדי שהם ימצאו דברים אחרים לעשות. (מקור: https://hbr.org/2019/02/how-to-cultivate-creativity-at-work)
אבל שעמום הוא לא כיף, וגם לא צריך להיות. אז איך הופכים את זמן הארוחה לזמן חיבור במקום מלחמת התשה?
- התחילו בקטן. אל תצפו להסיר את המסכים בבת אחת. התחילו עם ערב אחד בשבוע, ואז הוסיפו עוד אחד, ועוד אחד.
- הכינו מראש אלטרנטיבות. חשבו על פעילויות מהנות שאפשר לעשות יחד – משחקי קופסה, שיחות, סיפורים. תתפלאו, גם סתם לשאול "איך עבר היום?" יכול לעשות פלאים.
- היו סבלניים. זה ייקח זמן. הילדים שלכם רגילים למסכים, וייקח להם זמן להתרגל למשהו אחר. אל תוותרו.
- הדגימו דוגמה אישית. אם אתם כל הזמן בטלפון, למה שהם לא יהיו? הניחו את הטלפון בצד בזמן הארוחה, והקדישו את הזמן הזה לילדים שלכם. אני יודעת, זה קשה. גם לי קשה. אבל זה שווה את זה.
אבל הכי חשוב – הפכו את זה לכיף. ארוחת ערב בלי מסכים לא צריכה להיות עונש. היא צריכה להיות הזדמנות לחיבור, לצחוק, ליצור זיכרונות משפחתיים.
אני זוכרת שאחת הפעמים הראשונות שניסינו ארוחת ערב בלי מסכים, הילדים התלוננו נורא. הם היו משועממים, עצבניים, רצו רק לחזור לאייפד. אבל אז, באמצע הארוחה, הבן שלי התחיל לספר בדיחה. בדיחה מטופשת כזאת, אבל כולנו צחקנו נורא. ופתאום, הרגשתי שאנחנו מחוברים. שהם רואים אותי, ואני רואה אותם.
ואז קראתי מחקר של ד"ר אן פישל, פסיכולוגית התפתחותית, על חשיבות ארוחות משפחתיות קבועות. היא מצאה שארוחות משפחתיות קשורות לבריאות נפשית טובה יותר, הישגים לימודיים גבוהים יותר, ואפילו סיכון מופחת להתנהגויות סיכון. (מקור: https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pmc/articles/PMC6835971/)
זה לא אומר שאנחנו מושלמים. עדיין יש לנו ימים שבהם אנחנו נכנעים למסכים. אבל אנחנו מנסים. ואנחנו משתפרים.
אבל הנה התובנה המפתיעה – לפעמים, כשמתחילים לוותר, קורה משהו מדהים.
גיליתי שאפשר גם לשלב. כן, כן, שמעתן נכון. לא צריך להיות קיצוניים. לפעמים אנחנו רואים סרט ביחד אחרי ארוחת הערב. לפעמים אנחנו משחקים משחקי וידאו ביחד. המפתח הוא איזון. המפתח הוא מודעות. המפתח הוא לא לתת למסכים להשתלט על החיים שלנו, אלא להשתמש בהם בצורה מושכלת.
זה לא קל, אבל זה אפשרי.
אז מה התובנה שלי? ארוחות ערב בלי מסכים הן לא רק על המסכים עצמם. הן על מה יש במקום המסכים. הן על חיבור, על צחוק, על יצירת זיכרונות. הן על להראות לילדים שלנו שאנחנו רואים אותם, שאנחנו מקשיבים להם, שאנחנו אוהבים אותם.
אני לא יודעת מה עובד הכי טוב עבור המשפחה שלכן. אבל אני כן יודעת שאם תתחילו לנסות, אם תתחילו לשים לב, אם תתחילו להקדיש את הזמן הזה לילדים שלכן – תראו שינוי.
איך אתן עושות את זה במשפחה שלכן? שתפו אותי, אני תמיד שמחה ללמוד דברים חדשים!
