זוכרת את הפעם הראשונה שנתתי אמון מלא במישהו, וזה התנפץ לי בפנים? זה כאב. לא סתם כאב – כאב פיזי כמעט. כאב כזה שגורם לך לפקפק בכל מה שחשבת שאת יודעת על אנשים, על העולם, על עצמך.
חשבתי אז שאני לעולם לא אסמוך שוב על אף אחד. באמת. נשבעתי לעצמי שאני אבנה חומות גבוהות מספיק כדי שאף אחד לא יוכל לפגוע בי יותר. כמה נאיבית הייתי. האמת? לא הצלחתי. וטוב שכך.
כי לחיות בלי אמון זה לא לחיות בכלל. זה כמו לנסות לנשום מתחת למים. את שורדת, איכשהו, אבל את לא באמת נושמת. את לא באמת חיה. היום אני מבינה שזה לא היה עניין של לבנות חומות, אלא של ללמוד לסמוך מחדש. וזה מסע אחר לגמרי.
במאמר הזה, אני רוצה לקחת אותך למסע הזה איתי. לא מבטיחה פתרונות קסם, כי אין כאלה. כן מבטיחה שנעמיק, נחקור, וננסה להבין יחד איך אפשר לבנות אמון, אפילו אחרי שהלב שלך כבר מרגיש כמו חורבה.
רגע, האם באמת אפשר לסמוך על מישהו שפגע בנו? שאלה טובה. שאלה שאני עצמי שאלתי את עצמי שוב ושוב. התשובה, כמו תמיד, מורכבת.
קודם כל, בואו נפריד. יש "לסמוך" ויש "להיות תמימים". לסמוך זה לא אומר להתעלם מסימני אזהרה או להתכחש לעבר. זה אומר לבחור, בצורה מודעת, לתת הזדמנות. וזה לא תמיד אומר לתת הזדמנות לאותו אדם שפגע בנו. לפעמים, זה אומר לתת הזדמנות לעצמנו.
נתקלתי במחקר מעניין של ד"ר ברנה בראון, חוקרת הבושה והפגיעות, שמדברת על "אמינות" כמרכיב חיוני לבניית אמון. היא מגדירה אמינות דרך ראשי התיבות BRAVING: Boundaries (גבולות), Reliability (מהימנות), Accountability (אחריותיות), Vault (סודיות), Integrity (יושרה), Non-Judgment (שיפוטיות נמוכה), Generosity (נדיבות). (Brown, Brené. Daring Greatly: How the Courage to Be Vulnerable Transforms the Way We Live, Love, Parent, and Lead. Avery, 2012.)
כששמעתי על זה בפעם הראשונה, חשבתי, "וואו, זה נשמע תיאורטי מדי." אבל ככל שהעמקתי בזה, הבנתי כמה שזה נכון. האמון לא נוצר בחלל ריק. הוא נוצר דרך פעולות קטנות, יומיומיות, שמראות לנו שהאדם שמולנו הוא אמין, יציב, ואחראי.
אבל מה אם האדם שמולנו לא אמין? מה אם הוא לא עומד במילה שלו, או שהוא משקר, או שהוא פשוט לא שם בשבילנו כשצריך אותו? האם אפשר בכלל לבנות אמון במצב כזה?
כאן נכנס לתמונה מושג אחר שלמדתי מספרי הפסיכולוגיה החיובית – "אופטימיות ריאלית". אופטימיות ריאלית, לפי פרופסור טל בן שחר, היא היכולת לראות את הטוב, אבל גם להכיר במציאות. היא לא התכחשות, היא איזון. (Ben-Shahar, Tal. Happier: Learn the Secrets to Daily Joy and Lasting Fulfillment. McGraw-Hill, 2007.)
זה אומר שאפשר, ואפילו כדאי, לשמור על תקווה. אבל חשוב לעשות את זה עם עיניים פקוחות. אם מישהו הראה לנו שוב ושוב שהוא לא אמין, כנראה שהוא לא יהפוך להיות אמין בן לילה. במקרה כזה, האמון שאנחנו יכולים לתת לו צריך להיות מותנה, זהיר, ומבוסס על עובדות, לא על משאלות לב.
אבל זה לא רק עניין של האדם האחר. לפעמים, הבעיה היא בנו. לפעמים, אנחנו לא סומכים על אנשים כי אנחנו לא סומכים על עצמנו. כי אנחנו מפחדים להיפגע, כי אנחנו לא מאמינים שמגיע לנו טוב, או כי אנחנו פשוט לא יודעים איך לתת אמון.
האם אתם מזהים את עצמכם במילים האלו?
אני יודעת שאני כן. לקח לי זמן להבין שהפחד שלי להיפגע היה יותר גדול מהרצון שלי לאהוב ולתת אמון. הייתי כל כך עסוקה בלשמור על עצמי, ששכחתי איך להרפות ופשוט לתת לדברים לקרות.
לסמוך מחדש זה לא רק עניין של לבטוח באחרים. זה גם עניין של לבטוח בעצמנו. לבטוח שיש לנו את הכוחות להתמודד עם כל מה שיקרה, טוב או רע. לבטוח שאנחנו ראויים לאהבה ולאמון, ושמגיע לנו להיות מאושרים.
איך עושים את זה? לא יודעת. באמת. אני עדיין לומדת. אבל אני יכולה לומר לך מה עזר לי. זה התחיל בלהיות כנה עם עצמי. להודות בפחדים שלי, בחולשות שלי, ובדברים שאני לא יודעת. זה המשיך בלהיות יותר סלחנית כלפי עצמי, וגם כלפי אחרים. וזה הסתיים, לפחות בינתיים, בלהתחיל לתת אמון קטן, מדוד, לאנשים שמראים לי שאפשר לסמוך עליהם.
אני יודעת שזה לא קל. אני יודעת שיש ימים שבהם הכל מרגיש חסר תקווה. אבל אני גם יודעת שאפשר ללמוד לסמוך מחדש. שאפשר לבנות אמון, אפילו אחרי שהכל התנפץ. ושאולי, רק אולי, האמון הזה יהיה חזק יותר, עמוק יותר, ואמיתי יותר מהאמון שהיה לנו פעם.
אז מה דעתך? האם את מוכנה לנסות? האם את מוכנה לתת הזדמנות לעצמך, ולאחרים, לסמוך מחדש? מחכה לשמוע את המחשבות שלך.
