אני זוכרת את הרגע הזה כמו אתמול. עומדת על המדרכה, בת שלי בת ארבע, מחזיקה ביד את האופניים שלה, ואני… רועדת מפחד. היא רצתה לנסוע לבד, בלי גלגלי עזר, בפעם הראשונה. הלב שלי דפק כמו תוף מלחמה. "תיזהרי! לאט! תחזיקי חזק!" צעקתי, כאילו היא הולכת לצנוח ממטוס ולא סתם לרכב על אופניים.
ואז תפסתי את עצמי.
האם באמת דאגתי שהיא תיפול? או שפשוט פחדתי מהמחשבה שהיא מתרחקת ממני, נעשית עצמאית? זו הייתה נקודת המפנה שלי. הבנתי שאני צריכה להתמודד עם הפחדים שלי, אם אני רוצה לגדל ילדה חזקה ובטוחה בעצמה.
לגדל ילדים עצמאיים בעולם של היום זה אתגר מטורף. בין חדשות 24/7, רשתות חברתיות ודאגות כלכליות, קל מאוד להיכנס למגננה ולהגן על הילדים שלנו בכל מחיר. אבל האם אנחנו באמת עוזרים להם?
העצמאות היא לא גן חובה - היא מסע.
ד"ר מדלן לוין, מחברת הספר "The Price of Privilege", טוענת שהורים רבים מנסים לסלול לילדים שלהם דרך חלקה מדי, ובכך מונעים מהם את ההזדמנות לפתח חוסן ואת היכולת להתמודד עם קשיים. היא צודקת.
אבל איך עושים את זה בפועל? איך נותנים להם חופש לפרוש כנפיים, כשכל מה שאנחנו רוצים זה לעטוף אותם בבועה מגנה?
אני מודה, אין לי תשובה אחת מושלמת. אני עדיין לומדת, עושה טעויות ומתקנת אותן. אבל הנה כמה תובנות שאספתי בדרך, גם ממחקרים וגם מניסיון אישי:
- תנו להם להיכשל. זה קשה, אני יודעת. אבל כישלון הוא חלק חשוב מאוד מהלמידה. במקום לרוץ להציל אותם מכל טעות, תנו להם להתמודד עם התוצאות של הבחירות שלהם. מה למדתי מזה? לפעמים, דווקא הנפילות האלה הן שמלמדות אותם הכי הרבה.
- אפשרו להם לבחור. מגיל קטן, תנו להם אפשרויות בחירה, גם אם הן קטנות. איזה חולצה ללבוש? איזה חוג לבחור? מה לאכול לארוחת ערב? הבחירות האלה נותנות להם תחושה של שליטה בחיים שלהם, וזה בונה את הביטחון העצמי שלהם.
- אמנו אותם לקבל החלטות. זה לא מספיק לתת להם לבחור, צריך גם ללמד אותם איך לקבל החלטות מושכלות. לדוגמה, אם הם מתלבטים בין שני חוגים, תעזרו להם לשקול את היתרונות והחסרונות של כל אחד מהם, ולבחור את החוג שהכי מתאים להם.
- היו שם בשבילם, אבל אל תפתרו להם את הבעיות. תנו להם אוזן קשבת, תציעו עזרה ותמיכה, אבל תנו להם למצוא את הפתרונות בעצמם. אני יודעת שזה מפתה להתערב ולתקן הכל, אבל זה רק פוגע בעצמאות שלהם.
באחד הפודקאסטים של "הורים בקומיקס" שמעתי פעם את פרופ' חיים עומר מדבר על "התנגדות לא אלימה" – גישה שאפשר ליישם גם מול ילדים שמסרבים לשתף פעולה. הרעיון הוא לא לוותר, אבל גם לא להשתמש בכוח. פשוט להיות שם, להקשיב, להבין, ולחפש יחד פתרון.
אחת הטעויות הגדולות שעשיתי בתור אמא צעירה הייתה לנסות "להגן" על הילדים שלי מכל דבר רע. חשבתי שאם אני אשמור עליהם מפני כל קושי, הם יהיו מאושרים יותר. אבל גיליתי שזה בדיוק ההפך. כשהם לא התמודדו עם קשיים קטנים בילדות, הם התקשו מאוד להתמודד עם קשיים גדולים יותר בבגרות.
לגונן זה לא לגדל.
חשוב גם לזכור שכל ילד הוא שונה. מה שעובד עבור ילד אחד, לא בהכרח יעבוד עבור ילד אחר. חלק מהילדים יותר עצמאיים מטבעם, וחלק זקוקים ליותר תמיכה. המפתח הוא להכיר את הילד שלך, ולהתאים את הגישה שלך לצרכים שלו.
הנה שאלה שמטרידה אותי לעיתים קרובות: האם אנחנו, כהורים, באמת מוכנים לשחרר? האם אנחנו מוכנים לראות את הילדים שלנו עושים טעויות, מתמודדים עם קשיים, ובונים את החיים שלהם בעצמם, גם אם זה אומר שהם לא יבחרו בדיוק בדרך שאנחנו רצינו בשבילם?
אני לא יודעת מה התשובה שלכם. אני רק יודעת שאני עדיין עובדת על זה.
וזה בסדר.
כי לגדל ילדים עצמאיים זה לא יעד שאפשר להגיע אליו. זה מסע.
ואני מזמינה אתכם להצטרף אלי למסע הזה.
מה הצעד הראשון שאתם יכולים לעשות כבר היום כדי לעודד את העצמאות של הילדים שלכם? שתפו אותי בתגובות!
