אני זוכרת את הפעם הראשונה שהבת שלי, אז בת 13, סגרה לי את הדלת בפרצוף. לא סגרה, טרקה! נשבעתי לעצמי ש"אני לעולם לא אהיה כמו אמא שלי". ובכן, הנה אני, עומדת מול דלת סגורה, עם תחושה מוכרת מדי של חוסר אונים.
אבל רגע לפני שמאבדים את זה לגמרי, בואו ננשום עמוק. כן, גיל ההתבגרות הוא כאוס מוחלט, אבל הוא גם תקופה של צמיחה מדהימה – גם של הילדים שלנו, וגם שלנו. אני רוצה לחלוק איתכן את מה שלמדתי, לא רק מספרים ומחקרים, אלא גם מטעויות, פדיחות ורגעים של "אאוריקה!" באמצע הלילה.
אז מה בעצם קורה שם בפנים? (יותר ממה שנדמה לכם)
כולנו יודעים שגיל ההתבגרות מביא איתו שינויים הורמונליים. אבל מה שפחות מדברים עליו הוא ה"שיפוץ" המסיבי שעובר המוח. תחשבו על זה כמו שדרוג גרסה של מערכת ההפעלה, רק שבמקום עדכון תוכנה, אנחנו מדברים על חיבורים עצביים חדשים, ניתוקים ושינויים דרמטיים באזורים שאחראים על רגשות, קבלת החלטות ותפיסת העולם.
כדאי לזכור את המחקר המרתק של פרופ' פרנסס ג'נסן (Frances Jensen) על המוח המתבגר. היא מסבירה בצורה ברורה איך האזורים במוח שאחראים על שיקול דעת עדיין לא מפותחים במלואם, מה שגורם למתבגרים להיות יותר אימפולסיביים ומוּעדים לקחת סיכונים (Jensen, F. E., & Nutt, A. M. (2015). The teenage brain: A neuroscientist's survival guide to raising adolescents and young adults. Harper).
זה לא תירוץ, אבל זה הסבר.
אבל הנה משהו שאף פעם לא חשבתי עליו: השינויים האלה לא קורים בחלל ריק. הם מושפעים מהסביבה, מהחברים, מהתרבות ומהטכנולוגיה. אנחנו חיים בעידן שבו ילדים נחשפים לתכנים מורכבים בגיל צעיר מאוד, וזה משפיע על האופן שבו הם תופסים את עצמם ואת העולם.
לדבר או לא לדבר? (ומה לעשות כשלא מקשיבים)
אחת הטעויות הכי גדולות שלי הייתה לנסות "לתקן" את הבת שלי. להסביר לה מה נכון ומה לא, לנסות לשכנע אותה בהיגיון. זה לא עבד, בלשון המעטה. למעשה, זה רק גרם לה להתרחק יותר.
מה כן עבד? הקשבה. הקשבה אמיתית, בלי שיפוטיות, בלי עצות לא קרואות. פשוט להיות שם, לשמוע מה מפריע לה, מה מטריד אותה, מה משמח אותה.
קחו לדוגמה את הגישה של קארל רוג'רס (Carl Rogers), אבי הגישה ההומניסטית בפסיכולוגיה. הוא הדגיש את החשיבות של הקשבה אמפתית וחוסר שיפוטיות ביצירת קשר בין-אישי. זה אומר להבין את נקודת המבט של האדם השני, גם אם אנחנו לא מסכימים איתה (Rogers, C. R. (1957). The necessary and sufficient conditions of therapeutic personality change. Journal of Consulting Psychology, 21(2), 95).
אני מודה, זה לא תמיד קל. לפעמים מה שהם אומרים נשמע לנו מטורף לגמרי. אבל אם אנחנו רוצים שהם יקשיבו לנו, אנחנו צריכים להקשיב להם קודם.
הקשבה היא לא הסכמה, היא הבנה.
"הם כל הזמן בטלפון!" (ומה אפשר לעשות עם זה?)
זה נושא כאוב, אני יודעת. המסכים הפכו לחלק בלתי נפרד מהחיים שלנו, וזה יכול להיות מאוד מתסכל לראות את הילדים שלנו דבוקים אליהם כל היום.
אבל במקום להילחם בטכנולוגיה, אולי כדאי לנסות להבין אותה? מה הם עושים שם? עם מי הם מדברים? מה הם מחפשים?
הבנתי שהבת שלי לא סתם מבזבזת זמן ברשתות החברתיות. היא יוצרת קשרים, מתבטאת, לומדת דברים חדשים. זה לא תחליף למפגשים פנים אל פנים, אבל זה חלק מהמציאות שלה, ואני צריכה להתמודד עם זה.
אי אפשר לעצור את הטכנולוגיה, אפשר ללמוד לנווט בתוכה.
אני לא אגיד לכם שיש לי פתרון קסם. אני בעצמי עדיין מנסה להבין מה עובד ומה לא. אבל אני כן יכולה להגיד לכם שהדבר הכי חשוב זה להיות שם בשבילם, גם כשקשה, גם כשמעצבנים, גם כשמרגיש שאנחנו מדברים לקיר.
וכן, מותר לנו גם לכעוס, להתעצבן ולהרגיש חסרי אונים. אנחנו לא מושלמים, וזה בסדר. העיקר שאנחנו מנסים, לומדים ומתקדמים.
אז מה הלאה? אני עדיין שואלת את עצמי איך אפשר לגשר על הפער הזה, איך אפשר להבין אותם יותר טוב. אולי התשובה נמצאת דווקא בניסיון שלנו ללמוד מהם, להבין את העולם שלהם, ולא רק לצפות מהם להבין את שלנו.
מה אתם חושבים? אילו אתגרים אתם חווים בגיל ההתבגרות של הילדים שלכם? אני כאן כדי להקשיב, לשתף וללמוד ביחד.
