האמת? עד לפני שנה הייתי בטוחה שלהיות אמא זה כמו לפתור משוואה: נוסחה מנצחת של שינה, תזונה, חינוך – והופ! ילד מושלם ואמא מאושרת. כמה נאיבית הייתי.
אני זוכרת את הרגע הזה בבירור. שעת לילה מאוחרת, אחרי יום שלם של ניסיונות נואשים להרדים את יהלי (שהחליטה להפוך לינשוף), מצאתי את עצמי בוכה בשקט במקלחת. לא רק מעייפות, אלא בעיקר מתחושת כישלון עמוקה. הרגשתי שאני פשוט לא מצליחה להיות האמא שדמיינתי. כל האימהות האחרות נראו לי כל כך מסודרות, כל כך בשליטה. מה לא בסדר איתי?
מאז עברה שנה. שנה של בכי, צחוק, למידה, טעויות – והרבה חמלה עצמית. שנה שבה הבנתי שהמושלמות היא אגדה, ושהיופי האמיתי נמצא דווקא בחוסר המושלמות.
המסע הזה לימד אותי שני דברים עיקריים: קודם כל, שאין דבר כזה "אמא מושלמת". יש רק אמהות שעושות את הכי טוב שהן יכולות, עם מה שיש להן, באותו רגע. ודבר שני, שלפעמים התשובות נמצאות במקומות הכי לא צפויים.
אז בואו נצא למסע הזה יחד. מבטיחה לא לחלק עצות זהב או פתרונות קסם. רק לשתף את מה שלמדתי, בתקווה שזה יגרום לכם להרגיש קצת פחות לבד, ויותר בסדר עם מי שאתן – אמהות לא-מושלמות, בדיוק כמוני.
מאיפה מתחילים בכלל? לשחרר את הציפיות הבלתי אפשריות
"הפרפקציוניזם האימהי הוא מיתוס הרסני," טוענת ד"ר ברנה בראון, חוקרת בושה וחוסן. והיא צודקת. גדלנו על תמונות מרוטשות של אימהות מחייכות, ילדים מצוחצחים, בתים מסודרים. אבל המציאות? המציאות היא כאוס מבורך.
אני זוכרת איך התעצבנתי על עצמי בפעם הראשונה שנתתי ליהלי לאכול מול הטלוויזיה. "אני אמורה להיות יותר טובה מזה!" צעקתי על עצמי בלב. אבל אז עצרתי ושאלתי את עצמי: למה? כי איזה מחקר אמר לי שאסור? כי איזה אידיאל אני מנסה לעמוד בו?
הבנתי שאני נותנת לציפיות חיצוניות להשתלט עליי. ציפיות שלא באמת מייצגות את הערכים שלי, או את מה שנכון למשפחה שלי.
אז עשיתי ניסוי קטן: שחררתי. פשוט שחררתי.
ולא תאמינו מה קרה: יהלי אכלה בתיאבון, אני נהניתי מהרגע, ואף אחד לא מת.
אבל רגע, זה לא אומר שצריך לוותר על הכל? לאו דווקא. זה אומר לבחור את המלחמות שלך. מה באמת חשוב לי? מה אני מוכנה לשחרר?
"הידעת?" טריק מפתיע שלמדתי מספר על בודהיזם
אחד הדברים שהכי עזרו לי לשחרר היה דווקא ספר על בודהיזם. כן, כן, בודהיזם.
הספר הסביר על העיקרון של "אי-היאחזות". הרעיון הוא שאנחנו סובלים כשאנחנו נאחזים בדברים – ברעיונות, בתפיסות, בציפיות.
פתאום הבנתי שאני נאחזת בציפייה להיות אמא מושלמת, ושהיא זו שגורמת לי לסבל. כשהפסקתי להיאחז בה, התחלתי להרגיש חופשייה.
אז בפעם הבאה שאתן מרגישות אשמה, תנסו לשאול את עצמכן: במה אני נאחזת?
כשמדע פוגש את החיים: איך להפסיק להלקות את עצמך
אוקיי, אז שחררנו את הציפיות. מה עכשיו? איך מתמודדים עם האשמה?
מחקרים מראים שלהלקאה עצמית יש השפעה שלילית על בריאות הנפש שלנו. אבל איך מפסיקים להלקות את עצמך?
אחת הטכניקות שאני משתמשת בהן היא "חמלה עצמית". זה אומר לדבר לעצמי באותה צורה שהייתי מדברת לחברה טובה.
למשל, במקום להגיד לעצמי "איזו אמא גרועה אני, שוב צעקתי על יהלי!", אני אומרת לעצמי "כולנו טועות לפעמים. חשוב ללמוד מהטעויות שלנו ולהשתפר".
נשמע קיטשי? אולי. אבל זה עובד.
האם יש בכלל דבר כזה "איזון בית-עבודה"? שאלה שאני עדיין מנסה לענות עליה
אחד הנושאים שהכי מטרידים אמהות עובדות הוא האיזון בין בית לעבודה. האם הוא בכלל אפשרי?
התשובה הכנה שלי? אני לא יודעת.
אני עדיין מנסה להבין איך אפשר לשלב בין קריירה תובענית לבין גידול ילדים. יש ימים שאני מרגישה שאני מצליחה, ויש ימים שאני מרגישה שאני קורסת.
אבל למדתי דבר אחד: צריך להפסיק להשוות את עצמנו לאחרות. לכל אחת יש את הנסיבות שלה, את האתגרים שלה, את החוזקות שלה.
מה שעובד בשביל מישהי אחת, לא בהכרח יעבוד בשביל מישהי אחרת.
לכן, במקום לחפש את הנוסחה המנצחת, צריך להתמקד במה שעובד בשבילנו, ולקבל את העובדה שלא תמיד נצליח לעשות הכל מושלם.
אז מה הלאה? קצת מחשבות לסיום
המסע הזה להורות לא-מושלמת הוא מסע מתמשך. אין נקודת סיום.
אני עדיין לומדת, טועה, משתפרת. אבל הדבר הכי חשוב שלמדתי הוא להיות סלחנית כלפי עצמי.
להזכיר לעצמי שאני עושה את הכי טוב שאני יכולה, ושהכי טוב שלי זה מספיק.
ואולי, בסופו של דבר, זה כל מה שחשוב.
אני מסיימת עם שאלה אחת בשבילכן: מה הדבר האחד שאתן יכולות לשחרר ממנו כבר היום? שתפו אותי בתגובות!
