אני זוכרת את הפעם הראשונה שהתווכחתי עם חברה הכי טובה שלי, לירון. זה היה על נושא מטופש – אם הסדרה "חברים" עדיין רלוונטית או לא. אני, כמובן, טענתי שכן (נוסטלגיה, מה לעשות?), והיא התעקשה שלא (דמויות שטחיות, עלילה צפויה, וכו'). הויכוח התחיל בצחוק, אבל מהר מאוד הוא התלהט. מצאתי את עצמי צועקת, היא שתקה בפרצוף חמוץ, ובסוף – לא דיברנו שבוע. שבוע! בשביל "חברים"?!
מאז למדתי כמה דברים על ויכוחים, ובעיקר – איך לעשות אותם בלי לפגוע באנשים שאני אוהבת. הבנתי שזה לא משנה מה את אומרת, אלא איך את אומרת את זה.
היום, אני רוצה לחלוק אתכם את התובנות שלי, בתקווה שזה יעזור לכם לנווט את הויכוחים בחייכם בצורה קצת יותר בריאה ונעימה. אני מבטיחה לכם – לא תמיד זה קל, אבל זה שווה את זה. וכן, זה כולל קצת תובנות מפתיעות, וגם וידויים על כמה פעמים נכשלתי בדרך.
אז למה בעצם אנחנו מתווכחים? (ומה זה אומר עלינו)
לפני שנצלול לטקטיקות, חשוב שנבין למה מלכתחילה אנחנו נכנסים לויכוחים. הפסיכולוגית הקלינית ד"ר סוזן דייויד, בספרה "Agility Emotional", טוענת שויכוחים נובעים לעיתים קרובות מחוסר ביטחון ורצון להוכיח שאנחנו צודקים. אנחנו מחפשים אישור לדעות שלנו, והתנגדות נתפסת כאיום.
אבל האמת היא, שויכוחים יכולים להיות גם הזדמנות לצמיחה. הם מאפשרים לנו לשמוע נקודות מבט שונות, לאתגר את האמונות שלנו, ובסופו של דבר – להרחיב את האופקים שלנו.
אבל הנה הטוויסט – הם גם יכולים לחשוף צדדים לא נעימים באישיות שלנו. כשאנחנו מרגישים מאוימים, אנחנו עלולים להפוך לתוקפניים, שיפוטיים, או אפילו סרקסטיים.
חשבתם פעם איך הדרך שבה אתם מתווכחים משקפת אתכם? זו שאלה מצוינת להתחיל ממנה.
אומנות ההקשבה הפעילה: לא רק לשמוע, אלא להבין
אחת הטעויות הנפוצות ביותר בויכוחים היא שאנחנו עסוקים בלחשוב מה אנחנו הולכים להגיד, במקום להקשיב באמת לצד השני. הקשבה פעילה היא כלי קריטי, אבל זה דורש מאמץ מודע.
המאמנת האישית ברנה בראון, בספרה "Dare to Lead", מדגישה את החשיבות של אמפתיה וחמלה, גם כשאתם לא מסכימים עם מישהו. היא טוענת שכשאנחנו מצליחים להבין את הרגשות והצרכים של הצד השני, אנחנו יכולים להתחבר אליו ברמה אנושית עמוקה יותר.
איך עושים את זה בפועל?
- שאלו שאלות פתוחות: במקום לשאול שאלות שניתן לענות עליהן ב"כן" או "לא", שאלו שאלות שמזמינות את הצד השני לשתף יותר. לדוגמה, במקום לשאול "אתה חושב שזה נכון?", שאלו "מה גרם לך להרגיש ככה?".
- הדהדו את דברי הצד השני: חזרו על מה שהם אמרו במילים שלכם, כדי לוודא שהבנתם נכון. זה גם מראה שאתם מקשיבים. לדוגמה, "אז בעצם אתה אומר ש...".
- נסו להבין את הרגשות שלהם: שימו לב לא רק למילים, אלא גם לטון הדיבור ושפת הגוף. נסו לזהות מה הם מרגישים, ותקפו את הרגשות האלה. לדוגמה, "אני מבין שאתה מתוסכל מ...".
אבל מה קורה אם אתם פשוט לא מצליחים להבין מאיפה הם באים? זה קרה לי לא פעם, ואני מודה – זה מתסכל!
אני זוכרת ויכוח סוער עם בן זוגי על הוצאות כספיות. הוא חסכן מטבעו, ואני קצת יותר פזרנית. ניסיתי להסביר לו שאני לא חושבת על ההוצאות שלי כל הזמן, והוא ניסה להסביר לי את החשיבות של תכנון. בסופו של דבר, מה שעזר לנו הוא פשוט להודות שאנחנו רואים את הדברים בצורה שונה, וזה בסדר.
הנחת כוונות טובות: האם באמת כולם מנסים להרע לנו?
אחד הכלים החזקים ביותר למניעת ויכוחים הרסניים הוא להניח כוונות טובות. זה אומר להאמין שאנשים לא מנסים להרע לנו בכוונה, גם אם אנחנו לא מסכימים עם הדעות שלהם.
אני יודעת, זה קל להגיד וקשה ליישם, במיוחד כשמישהו אומר משהו שפוגע בנו. אבל אם נעצור רגע וננסה להבין מאיפה הם באים, ייתכן שנצליח לראות את הדברים באור אחר.
אגב, זה לא אומר שאתם צריכים להסכים עם כל מה שאומרים לכם! זה רק אומר שאתם בוחרים לתת לאנשים את הקרדיט שהם ראויים לו.
למצוא את המכנה המשותף: על מה אנחנו כן מסכימים?
במקום להתמקד במה שמפריד בינינו, נסו למצוא את המכנה המשותף. על מה אתם כן מסכימים? אילו ערכים אתם חולקים?
יכול להיות שאתם לא מסכימים על הפתרון, אבל אתם כן מסכימים על הבעיה. יכול להיות שאתם לא מסכימים על הדרך, אבל אתם כן מסכימים על המטרה.
ההתמקדות במכנה המשותף יכולה ליצור גשר של הבנה, ולאפשר לכם להתקדם בצורה יותר חיובית.
מתי לוותר? (ומה זה אומר עלינו)
לא כל ויכוח שווה את זה. לפעמים, הדרך החכמה ביותר היא פשוט לוותר. זה לא אומר שאתם טועים, זה אומר שאתם בוחרים לשמור על השלום.
אבל איך יודעים מתי לוותר? זה תלוי בסיטואציה, בערכים שלכם, ובמידת החשיבות של הנושא.
ד"ר הרייט לרנר, פסיכולוגית קלינית ומומחית ליחסים, בספרה "The Dance of Connection", כותבת שלפעמים הוויתור הוא דווקא סימן לעוצמה. היא טוענת שכשאנחנו מסוגלים לוותר על הצורך להיות צודקים, אנחנו משחררים את עצמנו להשקיע את האנרגיה שלנו בדברים שבאמת חשובים.
אני מודה, לקח לי הרבה זמן להבין את זה. הייתי תמיד צריכה להיות צודקת, וזה גרם להרבה ויכוחים מיותרים. היום, אני הרבה יותר סלקטיבית לגבי הויכוחים שאני בוחרת לנהל. אני שואלת את עצמי – האם הויכוח הזה באמת חשוב לי? האם הוא ישפר את מערכת היחסים שלי? או שאני פשוט מנסה להוכיח משהו לעצמי?
אז מה למדתי מכל זה?
ויכוחים הם חלק בלתי נפרד מהחיים. הם יכולים להיות מתסכלים, מעייפים, ואפילו פוגעים. אבל הם גם יכולים להיות הזדמנות לצמיחה, ללמידה, ולחיזוק הקשרים שלנו עם אנשים שאנחנו אוהבים.
הדבר הכי חשוב הוא לזכור שאנחנו לא חייבים להסכים על הכל. אנחנו יכולים לאהוב מישהו גם אם אנחנו לא מסכימים עם הדעות שלו.
אני עדיין לומדת, כמובן. עדיין יש לי רגעים שאני מתרגזת, אומרת דברים שאני מצטערת עליהם, או מתקשה להקשיב. אבל אני משתדלת. אני משתדלת להקשיב יותר, להבין יותר, ולהניח כוונות טובות. ואני מאמינה שזה שווה את זה.
אולי תשתפו אותי – מה הטיפ הכי טוב שלכם לניהול ויכוחים? אני תמיד שמחה לשמוע נקודות מבט חדשות!
