אני זוכרת תקופה שהייתי בטוחה: תקשורת טובה היא עניין של מאמץ. כמה אנרגיה את משקיעה, ככה הקשר שלך יפרח. ואז החיים טפחו לי על הפנים. מצאתי את עצמי יושבת על הספה, מסננת 'אוקיי' אוטומטי לכל הודעה, פשוט כי לא היה לי כוח אמיתי להגיב.
האמת? הרגשתי נורא. גם אשמה, גם מבודדת. כאילו אני נכשלת בלהיות חברה טובה, בת זוג טובה, בת טובה. אבל מה עושים כשבמצברים שלך יש רק נורה אדומה דולקת?
אז זהו, שאחרי הרבה ניסוי וטעייה (בעיקר טעייה, אם להיות כנה), הבנתי משהו חשוב: תקשורת אותנטית לא חייבת להיות גוזלת אנרגיה. לפעמים, דווקא הוויתור על הניסיון להרשים או לרצות, הוא זה שמחזק את הקשרים שלנו.
חשבתן פעם על זה?
אני יודעת, זה נשמע קצת הפוך על הפוך. הרי כל המגזינים והפודקאסטים מדברים על כמה חשוב להשקיע בקשרים, לדבר, להקשיב. ואני לא אומרת שזה לא נכון. פשוט, יש ימים שזה לא אפשרי. ויש דרכים אחרות.
איך בכל זאת שומרים על קשר כשאת מרגישה כמו סוללה גמורה?
- אותנטיות במקום ביצועים:
הדבר הראשון שלמדתי היה להפסיק להרגיש אשמה. להפסיק לנסות 'לספק את הסחורה' של חברה מושלמת. להודות.
פעם הייתי שולחת הודעות ארוכות, מנוסחות היטב, עם אימוג'ים מדויקים. היום? לפעמים אני פשוט כותבת: "היי, חושבת עלייך. אין לי כוח לכלום, אבל רציתי שתדעי."
וזה בסדר. זה אפילו יותר מבסדר. אותנטיות היא דבק חזק יותר מכל שיחת נפש מאולצת.
מקורות תומכים? מחקרים בפסיכולוגיה חיובית מראים שאנשים מעריכים כנות ופגיעות הרבה יותר משלמות [לדוגמה, ראו את מחקריה של ברנה בראון על פגיעות]. הפתיחות הזו מזמינה אחרים להיות גם הם פגיעים, וזה יוצר חיבור אמיתי.
- "פעולות קטנות עם אהבה גדולה":
אוקיי, אז אין לי כוח לשיחה של שעה. אבל יש לי כוח לשלוח הודעת קול של 30 שניות לחברה שסיפרה לי על ראיון עבודה חשוב: "שמעתי, מחזיקה לך אצבעות! תחשבי עלייך ואני כאן אם תצטרכי."
או לשתף סרטון טיפשי באינסטגרם עם בת דודה שלי שאוהבת את זה.
המעשים הקטנים האלה אומרים: "אני רואה אותך, אני זוכרת אותך, אכפת לי ממך."
הנה משהו שאולי יפתיע אתכן: לפי מחקרים בתחום הסוציולוגיה, פעולות קטנות של נדיבות וחמלה הן בעלות השפעה גדולה על מערכות יחסים. הן יוצרות גלי הדף של חיבור ואמון [ראו לדוגמה את עבודתו של ג'ונתן היידט על מוסר ויחסים בין-אישיים].
- לתת לעצמך את החופש לא להגיב:
כן, קראתן נכון. לפעמים, הדבר הכי טוב שאפשר לעשות בשביל הקשרים שלנו, זה פשוט לא לעשות כלום.
אני יודעת שזה קשה. זה מעורר חרדה. מה יחשבו? אולי יעלבו?
אבל האמת היא, שאנשים שאוהבים אותנו באמת, מבינים. ואם הם לא מבינים? אז אולי הם לא מתאימים לתקופה הזו בחיים שלנו.
אני זוכרת שפעם פחדתי נורא לא לענות מיד להודעות של אמא שלי. הרגשתי שאני חייבת להגיב, שאני צריכה להיות זמינה. ואז, יום אחד, היא אמרה לי: "נעמה, את יודעת שאני אוהבת אותך. את לא צריכה לענות לי מיד. תנוחי, תטפלי בעצמך. אני אהיה כאן."
באותו רגע הבנתי משהו חשוב: אהבה אמיתית נותנת מרחב. היא לא דורשת ביצועים.
- השיחה הפנימית שלך:
אחד הדברים שהכי הקשו עלי היה הקול הפנימי הזה, שמבקר, ששופט, שגורם לי להרגיש אשמה.
"את חברה נוראית." "את לא מספיק טובה." "אף אחד לא יאהב אותך אם לא תעני מיד."
הקול הזה משקר. הוא נובע מפחדים וחוסר ביטחון.
מה עושים? מתחילים להקשיב לו, ואז מתווכחים איתו. מזכירים לעצמנו שאנחנו עושות את הכי טוב שאנחנו יכולות. שמגיע לנו לנוח. שמגיע לנו לקבל אהבה גם כשאנחנו לא מושלמות.
כי הרי בסופו של דבר, הקשר הכי חשוב הוא הקשר שלנו עם עצמנו.
אני לא אומרת שיש לי את כל התשובות. אני עדיין לומדת, עדיין טועה, עדיין מרגישה אשמה לפעמים.
אבל למדתי שזה בסדר. שהחיים הם לא רשימת משימות שצריך לסמן עליהן וי. שהקשרים שלנו הם לא חוזה שצריך לעמוד בו.
שהם פשוט… קשרים. נוצרים, מתהדקים, נחלשים, משתנים. כמונו.
אז בפעם הבאה שתרגישי שאין לך כוח לתקשר, תזכרי: את לא לבד. תני לעצמך רגע. נשמי עמוק. ותעשי את מה שמרגיש לך הכי נכון, הכי אותנטי.
כי לפעמים, התקשורת הכי טובה היא פשוט להיות.
ומה איתך? איך את שומרת על קשרים כשאת מרגישה מרוקנת? אשמח לשמוע בתגובות.
