זוכרות את הפעם ההיא, שהרגשתן שאתן נחנקות בתוך מערכת יחסים? לאו דווקא רומנטית, אלא אפילו חברות קרובה או משפחה. הייתן שם לגמרי, נתתן את כל כולכן, אבל איפשהו בדרך שכחתן את עצמכן? אני לגמרי הייתי שם.
פעם האמנתי שאם אני אוהבת מישהו, אני צריכה להיות בשבילו בכל רגע נתון. שהמרחב האישי הוא מותרות, סוג של אגואיזם. כמה טעיתי. היום אני מבינה שמרחב בתוך יחד הוא לא רק אפשרי, הוא הכרחי לקשר בריא ואוהב.
בואו נצא למסע הזה ביחד. אני לא מבטיחה פתרונות קסם, אבל מבטיחה שנבחן את הנושא מזוויות שלא חשבתן עליהן. נצלול פנימה, נתלכלך קצת, ונצא עם כלים חדשים ופרספקטיבה מרעננת.
האם אנחנו בכלל מגדירות מרחב אישי נכון?
כשמדברים על מרחב אישי, רובנו חושבים על זמן לבד, על "מיי טיים". וזה נכון, אבל זה רק חלק קטן מהתמונה. מרחב אישי אמיתי הוא הרבה יותר מזה. הוא כולל את:
- הזכות להרגיש רגשות מורכבים בלי להרגיש אשמה
- החופש לחשוב מחשבות עצמאיות, גם אם הן שונות מאחרים
- היכולת להציב גבולות ברורים, גם אם זה לא נוח
פרופסור ברנה בראון, חוקרת הבושה והפגיעות, מדברת על החשיבות של גבולות ברורים כדי לאפשר חיבור אמיתי. "אנשים עם גבולות חזקים אוהבים יותר," היא טוענת בספרה "מתנות הנתינה". זה נשמע פרדוקסלי, אבל זה הגיוני: כשאנחנו יודעים איפה אנחנו מתחילים ואיפה אנחנו נגמרים, אנחנו יכולים לתת מעצמנו ממקום שלם ובטוח.
פעם, כשהבן שלי היה קטן, הייתי מתעצבנת כשהוא היה מבקש "מרחב". הייתי לוקחת את זה באופן אישי, כאילו הוא דוחה אותי. היום אני מבינה שהוא פשוט היה צריך את המרחב שלו כדי לעבד רגשות, לחשוב, להיות עצמו. וזה בסדר גמור.
עכשיו, שימו לב למשהו קטן אבל משמעותי:
מרחב הוא לא דחייה, הוא צורך.
למה כל כך קשה לנו לבקש מרחב?
אחת הסיבות העיקריות היא הפחד. אנחנו מפחדים לאבד את הקשר, להיות מוגדרים כאגואיסטים, לפגוע ברגשות של האחר. גרוע מכך, לפעמים אנחנו מפחדים מעצמנו. מה יקרה אם ניתן לעצמנו מרחב ונגלה שאנחנו לא מי שאנחנו חושבים שאנחנו?
אני זוכרת תקופה שהייתי כל כך עסוקה בלרצות את כולם, שפשוט שכחתי מי אני. פחדתי להיות לבד עם עצמי, פחדתי לשמוע את הקול הפנימי שלי. מה אם הוא יגיד לי דברים שאני לא רוצה לשמוע?
מחקר שנערך באוניברסיטת הרווארד הראה שאנשים שמאפשרים לעצמם רגעים של בדידות יזומה חווים פחות חרדה ודיכאון. זה לא אומר שאנחנו צריכים להפוך לנזירים, אבל זה כן אומר שללמוד להיות בנוח עם עצמנו הוא מפתח לאושר.
אבל הנה טוויסט בעלילה:
לפעמים, הקושי לבקש מרחב נובע בכלל מהצד השני.
יצא לכן להיות בקשר עם מישהו שפשוט לא יודע לתת מרחב? שהוא נצמד, שואל שאלות חודרניות, מבקר כל תנועה שלכן? זה יכול להיות מתיש. במקרים כאלה, חשוב להבין שזה לא תמיד קשור אליכן. לפעמים זה קשור לחוסר ביטחון של הצד השני, לצורך שלו בשליטה, או לפחד שלו מנטישה.
איך יוצרים מרחב בתוך יחד? (טיפים פרקטיים)
אוקיי, אז דיברנו על התיאוריה, ועכשיו בואו נדבר על הפרקטיקה. איך אנחנו יוצרים מרחב בתוך מערכת יחסים בלי לערער אותה?
- תקשורת, תקשורת, תקשורת: דברו על הצרכים שלכן. הסבירו שמרחב הוא לא דחייה, אלא צורך בריא. היו סבלניות ואמפתיות לצד השני.
- הציבו גבולות ברורים: זה אומר ללמוד להגיד "לא" בלי להרגיש אשמה. זה אומר להגדיר מתי אתן זמינות ומתי לא. זה אומר לכבד את הצרכים שלכן, גם אם זה לא תמיד נוח.
- מצאו פעילויות נפרדות: תעשו דברים שאתן אוהבות לבד. תקראו ספר, תלכו לחדר כושר, תפגשו חברות. זה לא אומר שאתן לא אוהבות את הבן זוג שלכן, זה אומר שאתן אוהבות גם את עצמכן.
- צרו "מרחב בתוך מרחב": גם כשאתן ביחד, תמצאו דרכים ליצור מרחב אישי. תקראו ספרים אחד ליד השני, תעבדו על המחשב, תהיו בשקט.
- היו סלחניות: זה תהליך, ולא תמיד זה ילך חלק. יהיו רגעים של אי הבנה, של תסכול, של כעס. תזכרו להיות סלחניות כלפי עצמכן וכלפי האחר.
ואם להיות כנה איתכן, לפעמים, למרות כל המאמצים, זה פשוט לא עובד. לפעמים, המרחק בין הצרכים של שני הצדדים גדול מדי. ואז, צריך לשאול את עצמנו שאלה קשה: האם הקשר הזה באמת בריא עבורנו?
וזה מביא אותי למחשבה שהטרידה אותי לאחרונה: האם יכול להיות שמרחב הוא לא רק צורך, אלא גם מדד?
אני עדיין חוקרת את הנושא הזה, אבל אני מאמינה שאם אנחנו מרגישים שאנחנו לא יכולים לנשום בתוך קשר, שאנחנו צריכים כל הזמן להתפשר על עצמנו, שאנחנו מאבדים את הזהות שלנו - זה סימן אזהרה.
ולסיום, אני רוצה להשאיר אתכן עם שאלה: מה הדבר האחד שאתן יכולות לעשות כבר היום כדי ליצור יותר מרחב בחייכן? שתפו אותי בתגובות. אולי ביחד נמצא עוד דרכים מפתיעות להתחבר לעצמנו, תוך שמירה על קשרים משמעותיים.
