אני זוכרת את הרגע הזה כאילו היה אתמול. עמדנו, אסף ואני, באמצע הסלון הקטן שלנו, עמוסים בארגזים, מוצפים בתחושות מעורבות של עצב, פחד ו… הקלה?
החלטנו להיפרד. זמנית, כמובן. אבל עדיין, להיפרד.
נשמע מטורף, נכון? אבל תנו לי להסביר.
תמיד היינו הזוג הזה שנדמה שהכל אצלם מושלם. תמונות מחופשות אקזוטיות, ארוחות ערב רומנטיות, חברים קורנים סביבנו. אבל מאחורי החזות הנוצצת, התחבאו שחיקה, כעסים קטנים שהצטברו עם הזמן, ותחושה שאנחנו פשוט לא מצליחים לנשום אחד ליד השני.
איבדנו את עצמנו בתוך ה"ביחד".
אז מה גרם לנו לקבל את ההחלטה הזו? האמת, זה היה שילוב של כמה דברים. קראתי פעם מחקר (ואני מצטערת שלא זוכרת איפה!) שדיבר על החשיבות של "מרחב אישי" בזוגיות. לא במובן של בגידות, חלילה, אלא במובן של זמן לבד, תחביבים נפרדים, חברים שלא קשורים בהכרח לצד השני.
אסף קיבל הצעת עבודה מפתה בחו"ל. בהתחלה התנגדתי. פחדתי. מה יהיה איתנו? איך נשמור על הקשר? אבל אז, משהו בי השתנה. הבנתי שאולי דווקא הריחוק הזה הוא בדיוק מה שאנחנו צריכים.
הריחוק הזה היה הזרז לשינוי.
היו לנו שיחות ארוכות ומתישות על הפחדים, על הציפיות, על מה שאנחנו רוצים באמת מהקשר הזה. דיברנו על הכל. ולראשונה מזה זמן רב, הרגשתי שאנחנו באמת מקשיבים אחד לשני.
אני מודה, זה לא היה קל. געגועים, בדידות, פחדים שצפים ועולים. אבל למדתי לנצל את הזמן הזה כדי להתחבר לעצמי מחדש. חזרתי לצייר, נפגשתי עם חברות שלא ראיתי כבר שנים, עשיתי דברים שתמיד רציתי לעשות אבל דחיתי אותם.
אסף, מצדו, פרח בעבודה החדשה. הוא גילה צדדים חדשים באישיות שלו, התמודד עם אתגרים שלא הכיר, והרגיש שהוא סוף סוף מממש את הפוטנציאל שלו.
אבל הנה השוס האמיתי: הריחוק הזה גרם לנו להעריך אחד את השני מחדש. פתאום, השיחות שלנו היו יותר איכותיות, יותר משמעותיות. פתאום, התגעגענו אחד לשני באמת.
המרחק לימד אותנו מה באמת חשוב.
פסיכולוגית הזוגיות, ד"ר סוזן ג'ונסון, טוענת בספרה "Hold Me Tight" שהבסיס לזוגיות בריאה הוא קשר רגשי בטוח. והקשר הזה, מסתבר, יכול להתחזק גם כשפיזית אנחנו רחוקים.
אבל זה לא רק עניין של מרחק פיזי. זה עניין של מרחק רגשי. לפעמים, אנחנו כל כך מפחדים לאבד את הבן או בת זוג שלנו, שאנחנו נצמדים אליהם חזק מדי. אנחנו מנסים לשלוט, לשנות, לעצב אותם לפי הדימוי שלנו. ובדרך, אנחנו חונקים את האהבה.
האם אנחנו צריכים לעודד פרידות יזומות כפתרון לכל הזוגות? ממש לא! אבל אני מאמינה שהסיפור שלנו יכול ללמד אותנו משהו חשוב: לפעמים, כדי להציל את הזוגיות, אנחנו צריכים לשחרר. לתת מרחב. לאפשר צמיחה אישית.
האם אנחנו באמת יודעים מה האהבה צריכה כדי לנשום?
אני עדיין לא יודעת מה יקרה בעתיד. אסף יחזור בקרוב, ואני מתרגשת מאוד לקראת הפגישה המחודשת. אבל אני יודעת דבר אחד: אנחנו כבר לא אותם אנשים שהיינו לפני הפרידה הזו. למדנו שיעור חשוב על עצמנו, על הזוגיות שלנו, ועל החשיבות של מרחב אישי.
ואולי, דווקא הפרידה הזו, היא הדבר שהכי חיזק את הקשר שלנו.
מה אתכן? האם אי פעם חוויתן ריחוק שהוביל לקירוב? אשמח לשמוע את הסיפורים שלכן!
