אוקיי, בואו נדבר על ריבים. אני יודעת, לא כיף. אבל האמת היא שבתוך כל הסערה והכעס, מסתתרות לפעמים תובנות זהב. ומהריב האחרון שלי, יצאתי עם תובנה שהפתיעה אפילו אותי.
תמיד חשבתי שאני יודעת לריב נכון. שאני מצליחה להעביר את המסרים שלי בצורה ברורה, שאני מקשיבה לצד השני (יחסית), ושבסוף נמצא פתרון. אבל הריב האחרון הזה... הוא היה שונה. הוא היה תקוע. כמו דיסק שבור שחוזר על אותה נקודה שוב ושוב.
הכעס שלי גבר, התסכול הרקיע שחקים, ואני פשוט לא הבנתי למה אנחנו לא מצליחים להתקדם. הרגשתי שאני מדברת סינית והצד השני בכלל שומע שבדית. מוכר לך?
ואז, בשיא התסכול, קרה משהו. נזכרתי בציטוט של ברנה בראון, חוקרת הבושה והפגיעות, שאומרת ש"ברור הוא נדיב". כלומר, כשאנחנו מצפים שאנשים יבינו אותנו בלי שאנחנו מסבירים את עצמנו בצורה ברורה, אנחנו לא נדיבים כלפיהם. וגם כלפי עצמנו.
וואו.
משפט אחד קצרצר ששינה לי את כל התמונה. פתאום הבנתי שלא באמת הסברתי לעצמי מה מפריע לי. לא ניסחתי לעצמי את הצרכים שלי בצורה ברורה. ציפיתי שהצד השני יקרא את המחשבות שלי!
האסימון נפל בעוצמה.
אבל רגע, זה לא אומר שאני צריכה להסביר הכל? מה עם אותנטיות וספונטניות? איך אני משלבת בין הצורך בבהירות לבין הרצון להיות אני, עם כל הסערה הרגשית?
אז התחלתי לחקור. קראתי מחקרים על תקשורת בין-אישית, על ניהול קונפליקטים, ואפילו על תיאוריות התקשורת של מרשל רוזנברג (תקשורת לא אלימה). גיליתי משהו מדהים: בהירות לא סותרת אותנטיות, היא מחזקת אותה. כשאני יודעת מה אני מרגישה ולמה, אני יכולה להעביר את זה בצורה יותר אותנטית, בלי להתפתל ובלי לייצר בלבול.
אבל איך עושים את זה בפועל?
אחד הכלים הכי עוצמתיים שמצאתי הוא תרגיל פשוט: כשאת מרגישה שריב מתחיל להתפתח, עצרי רגע ושאלי את עצמך שלוש שאלות:
- מה אני מרגישה עכשיו? (כעס, עצב, פחד, תסכול...) – תני שם ספציפי לרגש.
- מה הצורך הלא מסופק שלי כאן? (צורך בתשומת לב, בהבנה, בביטחון, בהערכה...) – תגדירי את הצורך שמניע אותך.
- מה אני רוצה לבקש מהצד השני? (בצורה ספציפית, ולא מאשימה) – תבקשי משהו קונקרטי שיכול לעזור לך למלא את הצורך.
נשמע פשוט? תנסי את זה בפעם הבאה שאת מרגישה ריב מתקרב. את תופתעי לגלות כמה זה יכול לשנות את הדינמיקה.
אני מודה, בהתחלה זה הרגיש לי קצת מלאכותי. כמו איזה תסריט מוכן מראש. אבל ככל שהתאמנתי, זה הפך ליותר טבעי. והתוצאות? וואו. פתאום הצלחתי להסביר את עצמי בצורה יותר ברורה, להקשיב לצד השני בצורה יותר אמפתית, ולמצוא פתרונות יצירתיים יותר.
אבל הנה הקאץ': הבהירות הזו לא עובדת רק בצד שלי. גם הצד השני צריך להיות מוכן להקשיב ולנסות להבין. ומה קורה כשזה לא קורה? זו כבר שאלה אחרת, שאולי נדבר עליה בפעם אחרת.
האמת היא שהריב הזה לימד אותי משהו חשוב על עצמי. גיליתי שיש לי נטייה להניח שאנשים יודעים מה אני מרגישה ומה אני צריכה. וזה, חברים, מתכון לאסון.
במקום להאשים את הצד השני בחוסר הבנה, התחלתי לקחת אחריות על התקשורת שלי. והפלא ופלא, הריבים התחילו להפוך לפחות הרסניים ויותר בונים.
אז מה למדתי מהריב האחרון? שלפעמים, הדרך הכי טובה לפתור קונפליקט היא פשוט להיות ברורה. לא רק כלפי הצד השני, אלא קודם כל כלפי עצמי.
ואם נחזור לברנה בראון, "ברור הוא נדיב" – גם לעצמנו.
