האמת? תמיד הייתי סקפטית לגבי כל הקטע הזה של "תודה". זה הרגיש לי קצת כמו עוד טרנד ניו-אייג'י, משהו שאומרים כדי להרגיש טוב עם עצמנו, אבל בלי באמת לשנות משהו. ואז, הגיע שולחן השבת.
זה התחיל מתוך ייאוש. הילדים רבים, בן הזוג עייף, אני מותשת מהשבוע – שולחן השבת הפך לעוד מטלה, עוד מקום להוציא בו קיטור. ואז קראתי מחקר של ד"ר אמיליאנה סימונס מאוניברסיטת ברקלי (כן, דווקא משם! ראו למשל את המחקר שלה כאן: [https://greatergood.berkeley.edu/topic/gratitude/definition]) על הקשר בין הכרת תודה לאושר משפחתי. אמרתי לעצמי, "מה כבר יכול להיות? ננסה".
הפסקתי לנסות "לתקן" את כולם. במקום זה, התחלתי לחפש את הדברים הקטנים להודות עליהם. הלחם שאפיתי יצא טעים במיוחד? תודה. הילד הקטן עזר לסדר את השולחן? תודה. בעלי הכין קפה בלי שאבקש? תודה ענקית!
נשמע פשוט, נכון? אבל זה היה קשה.
(רגע, עצירה קצרה. אתם מכירים את הרגע הזה שאתם מנסים לשנות משהו בהרגלים שלכם ואתם מרגישים שאתם שוחים נגד הזרם? כאילו המוח שלכם מתוכנת לעשות בדיוק את ההיפך ממה שאתם מנסים?)
בדיוק. ככה הרגשתי. הייתי צריכה ממש לזכור להודות. זה לא בא לי באופן טבעי. היו פעמים ששכחתי לגמרי, ובפעמים אחרות פלטתי "תודה" מהפה כאילו זה עוד מטלה ברשימת המשימות.
אבל לאט לאט, משהו התחיל להשתנות.
אחת התובנות המפתיעות ביותר שלי הייתה שהתודה האמיתית, זו שמגיעה מהלב, לא חייבת להיות מלווה במילים. לפעמים, מבט אחד בעיניים, חיוך קטן, או ליטוף קל, שווים יותר מאלף מילים.
יום אחד, הבן שלי, שהיה ידוע בתור "הביקורתי", אמר לי: "אמא, האוכל היום ממש טעים". לא האמנתי למשמע אוזניי. לא עניתי כלום. פשוט חייכתי.
תודה לא חייבת להיות מילולית. היא יכולה להיות מורגשת.
אבל הנה האתגר האמיתי: להודות גם על הדברים הקשים. להודות על הלקחים שנלמדים מתוך קשיים, על הצמיחה האישית שמגיעה בעקבות אתגרים. זה כבר דרש ממני להעמיק ולשאול את עצמי שאלות קשות.
האם אני יכולה להודות על המריבות בין הילדים, כי הן מלמדות אותם איך להתמודד עם קונפליקטים? האם אני יכולה להודות על העייפות שלי, כי היא מזכירה לי שאני צריכה לדאוג יותר לעצמי?
ד"ר ברנה בראון, בספרה "מתנות הנְיִתָה" ("The Gifts of Imperfection"), מדברת על החשיבות של חמלה עצמית וקבלה עצמית כבסיס לאושר. היא טוענת שאי אפשר באמת להודות על החיים שלנו אם אנחנו לא מקבלים את עצמנו כמו שאנחנו, עם כל הפגמים והחולשות שלנו. (ואם אתם מחפשים עוד השראה, תמצאו אותה כאן: [https://brenebrown.com/])
אבל מה קורה כשזה לא עובד? מה קורה כשניסיתי להודות, ניסיתי להתמקד בדברים החיוביים, ועדיין הרגשתי תקועה?
האמת? יש ימים כאלה. ויש ימים שאני פשוט לא מסוגלת. ואז אני נותנת לעצמי רשות לא להודות. אני מאפשרת לעצמי להרגיש את הכעס, את התסכול, את העצב. כי גם לרגשות האלה יש מקום.
מה שלמדתי זה שהתודה לא צריכה להיות מושלמת. היא לא צריכה להיות מאולצת. היא צריכה להיות אמיתית. והיא צריכה לבוא ממקום של חמלה עצמית.
אז מה השורה התחתונה? האם התודה באמת שינתה את שולחן השבת שלנו? האם היא הפכה אותנו למשפחה מושלמת? ברור שלא. אנחנו עדיין רבים, אנחנו עדיין מתעצבנים, ואנחנו עדיין טועים.
אבל משהו קטן השתנה. משהו קטן ומשמעותי.
יש יותר חיוכים. יש יותר חיבוקים. יש יותר רגעים של חיבור אמיתי. ויש יותר תזכורות, גם בימים הקשים, שיש לנו הרבה דברים להודות עליהם. גם אם הם קטנים, גם אם הם נסתרים, וגם אם אנחנו צריכים לחפש אותם קצת יותר חזק.
אולי הקסם של התודה לא טמון בשינוי הנסיבות, אלא בשינוי הדרך שבה אנחנו בוחרים לראות אותן. ואולי, רק אולי, זה כל ההבדל.
עכשיו תורי לשאול אתכם: אילו רגעים קטנים של תודה אתם מזהים בשולחן השבת שלכם? אשמח לשמוע!
