האמת? פעם חשבתי שהתמודדות עם הורים מתערבים היא משהו שנשאר בגיל ההתבגרות. наивно. наивно. איזה סרט זה היה.
אחרי שנים של עצמאות, לימודים, עבודה ראשונה, ניסיון לזוגיות, פתאום מצאתי את עצמי שוב, באופן אחר, בסיטואציה הזו. רק שהפעם, ההערות והביקורות לא נגעו ללימודים או לחברים, אלא להחלטות קריירה, בחירות זוגיות, ואפילו איך אני מגדלת את החתול שלי! (כן, באמת).
ואז הבנתי משהו: ההורים שלנו, ברוב המקרים, לא מתערבים מרוע. הם מתערבים כי הם אוהבים אותנו, דואגים לנו, ומפחדים שנעשה טעויות שהם עשו בעבר.
אבל…זה לא אומר שזה קל.
התחושה הזו של חוסר שליטה בחיים שלי, של "אני לא מספיק טובה", התחילה לחלחל. ממש כמו טיפות מים קטנות, אבל עקביות, שמכרסמות בסלע.
הייתי חוזרת הביתה אחרי שיחות איתם, מותשת. לא פיזית, נפשית. ממש סחוטה.
ואז שאלתי את עצמי: חייב להיות פתרון אחר. חייבת להיות דרך לשמור על היחסים איתם, אבל גם לשמור על הגבולות שלי, על האני האמיתי שלי.
אז מאיפה מתחילים?
קודם כל, מניחים את הכוונות הטובות. זה לא אומר שאנחנו מסכימים עם ההתנהגות שלהם, אבל זה מאפשר לנו לגשת לשיחה ממקום רגוע יותר, אמפתי יותר.
ד"ר סוזן פורוורד, בספרה "הורים רעילים", מדברת על החשיבות של זיהוי דפוסים שליליים ביחסים עם ההורים, ועל הצורך להציב גבולות ברורים. (Forward, S. (2002). Toxic Parents: Overcoming Their Hurtful Legacy and Reclaiming Your Life. Bantam.)
אבל להציב גבולות זה לא אומר לצעוק, להתעצבן או לנתק קשר. זה אומר להגיד "לא" בצורה אסרטיבית, אבל מכבדת.
למשל, במקום להגיד "אמא, את תמיד מתערבת!", אפשר להגיד "אני מבינה שאת דואגת לי, אבל אני צריכה לקבל את ההחלטות שלי בעצמי. אני אשמח להתייעץ איתך אם אצטרך."
הנה נקודה חשובה: להציב גבולות זה תהליך, לא אירוע חד פעמי.
עוד משהו שלמדתי בדרך הקשה: לא כל שיחה חייבת להיות עימות. לפעמים, פשוט להסכים לא להסכים, ולשנות נושא, זה הפתרון הכי טוב.
זוכרים את החתול שלי? אמא שלי הייתה בטוחה שאני לא מאכילה אותו מספיק. במקום להתווכח איתה על כמויות האוכל, התחלתי לשלוח לה תמונות חמודות שלו כל יום. זה הסיח את דעתה מהנושא, וכולנו היינו יותר שמחים.
אבל מה עושים כשההתערבות חוצה גבולות, והופכת לפגיעה ממשית?
פה נכנס לתמונה עיקרון שלמדתי דווקא מעולם הטיפול בילדים: "חמלה עצמית".
כריסטין נף, חוקרת מובילה בתחום, טוענת שחמלה עצמית היא לא רק רחמים עצמיים, אלא היכולת להתייחס לעצמנו באותה חמלה ואכפתיות שהיינו מפגינים כלפי חבר טוב. (Neff, K. D. (2003). Self-compassion: An alternative conceptualization of a healthy attitude toward oneself. Self and Identity, 2(2), 85-101.)
זה אומר להגיד לעצמנו: "זה קשה, אני מבינה. מותר לי להרגיש פגועה. אני לא צריכה לסבול בשקט."
ולא – זה לא אגואיסטי.
חמלה עצמית היא הבסיס ליכולת שלנו להציב גבולות בריאים, להגן על עצמנו, ולשמור על מערכת יחסים טובה עם ההורים, גם כשהם לא תמיד מתנהגים כמו שהיינו רוצים.
אז בפעם הבאה שההורים שלכם יתחילו לתת עצות לא רצויות, תזכרו: אתם לא לבד. זה קורה לכולנו. קחו נשימה עמוקה, תזכרו את הכוונות הטובות שלהם, ותזכירו לעצמכם שאתם מספיק טובים, בדיוק כמו שאתם.
ואולי…פשוט תשלחו להם תמונה חמודה של החתול שלכם. זה תמיד עובד.
שאלה למחשבה: מה הדבר הכי קשה לכם בהתמודדות עם ההורים? ומה הטיפ הכי טוב שקיבלתם בנושא? שתפו אותי בתגובות!
