החוקים הלא כתובים של המשפחה: למה אנחנו עושים דברים שאנחנו לא מבינים?

קטגוריה: יחסים + משפחה
Read Time: 1 min
A young woman with curly blonde hair, looking thoughtful and approachable.
לכל משפחה יש את החוקים שלה, אבל מה קורה כשהם מתנגשים עם מי שאנחנו באמת? הצטרפו לשיחה על נאמנות משפחתית, סודות ואיך לשמור על הבריאות הנפשית בתוך הכאוס המשפחתי.

תמיד תהיתי למה אצלנו במשפחה חייבים לאכול הכל מהצלחת. כאילו, באמת חייבים? זה תמיד הרגיש כמו איזה חוק לא כתוב, משהו שאף אחד לא דיבר עליו, אבל כולם ידעו שאסור להפר. מה קורה אם אני לא רוצה את הירק הזה שנראה כאילו הוא נולד בתקופת האבן? האם זה הופך אותי לילדה רעה?

האמת היא, עד לא מזמן, הייתי בטוחה שזו רק המשפחה שלי. אבל אז התחלתי לדבר עם חברות, קולגות, אפילו עם השכנה מהקומה למטה. ומה גיליתי? שלכל משפחה יש את ה"חוקים" שלה. את הדברים האלה שעושים בלי לחשוב, בלי להבין, פשוט כי "ככה זה תמיד היה".

אבל למה? למה אנחנו בכלל צריכים את החוקים האלה? ומה קורה כשהם מתנגשים עם מי שאנחנו באמת?

זה מה שאני רוצה לחקור איתכן היום. לא כדי לשפוט, חלילה, אלא כדי להבין. כדי לשחרר. כדי לחיות קצת יותר אותנטי. מבטיחה שעד סוף המאמר הזה, גם אתן תסתכלו על המשפחה שלכן קצת אחרת.

המסכה המשפחתית: למה אנחנו מתנהגים "יפה" גם כשזה כואב?

לפני כמה שנים, נתקלתי במחקר מרתק של פרופ' איוואן נג'י-ליבוביץ', פסיכיאטר משפחתי ממוצא הונגרי, שעסק במושג "נאמנות משפחתית" (Nagy, I. B., & Spark, G. M. (1973). Invisible loyalties: Reciprocity in intergenerational family therapy. Harper & Row). הוא טען שהרבה מההתנהגויות שלנו במשפחה נובעות מניסיון להיות נאמנים לאנשים שגידלו אותנו, גם אם זה אומר להקריב את עצמנו.

וואו. זה היכה בי כמו פטיש.

פתאום הבנתי למה סבתא שלי תמיד אמרה לי "תאכלי, תאכלי, את רזה מדי". זה לא בא ממקום של רוע, אלא ממקום של דאגה, ממקום של נאמנות לערכים שהיא גדלה עליהם. רזון נתפס אצלה כמשהו לא בריא, משהו שמסמל מצוקה. ולכן, גם כשהייתי שבעה עד אפס מקום, הייתי צריכה "להיות נאמנה" ולסיים את הצלחת.

אבל רגע, מה קורה כשהנאמנות הזו מתנגשת עם מי שאני באמת? מה קורה כשאני רוצה להיות בריאה, להקשיב לגוף שלי, ולא לדחוף אוכל רק כדי לרצות את סבתא (האהובה)?

התשובה היא איזון. וזה לא פשוט.

הסודות הקטנים של המשפחה: למה אנחנו לא מדברים על ה"פיל שבחדר"?

אני זוכרת תקופה שההורים שלי רבו המון. אבל כשסבא וסבתא היו באים לבקר, הכל היה כאילו בסדר. חיוכים מאולצים, שיחות נימוסין, כאילו כלום לא קרה.

זה תמיד הרגיש לי מוזר. כאילו אנחנו משחקים איזשהו תפקיד, כאילו אנחנו חייבים לשמור על איזו תדמית מסוימת. אבל מה המחיר של זה? מה המחיר של להסתיר את האמת?

ד"ר סוזן פורוורד, פסיכותרפיסטית מוערכת, כתבה על זה בספר שלה "Blackmail Emotionnel" (Forward, S., & Frazier, D. (1997). Emotional blackmail: When the people in your life use fear, obligation, and guilt to manipulate you. HarperPerennial). היא מסבירה שאחד הטריקים הכי נפוצים במשפחות לא מתפקדות הוא שימוש ברגשות אשם, פחד וחובה כדי לשלוט אחד בשני.

אבל האמת היא, זה קורה גם במשפחות "נורמליות". זה קורה בכל פעם שאנחנו מפחדים לדבר על משהו, בכל פעם שאנחנו מעדיפים לשמור על השקט כדי לא ליצור "בלגן".

אבל מה קורה כש"הבלגן" כבר שם? מה קורה כשהמתח חונק את האוויר, והסודות הלא מדוברים מרעילים את היחסים?

התשובה היא לדבר. אבל איך עושים את זה בלי ליצור מלחמת עולם?

הקשר הנסתר: בין החוקים הלא כתובים לבריאות הנפשית שלנו

תקשיבו, אני לא פסיכולוגית ולא מומחית ליחסי משפחה. אני פשוט בחורה שמנסה להבין את החיים. ואחד הדברים שהבנתי זה שהחוקים הלא כתובים של המשפחה יכולים להשפיע בצורה משמעותית על הבריאות הנפשית שלנו.

למה? כי כשאנחנו מרגישים שאנחנו צריכים להתאים את עצמנו לציפיות של אחרים, כשאנחנו מרגישים שאנחנו לא יכולים להיות מי שאנחנו באמת, זה יוצר תסכול, כעס, ואפילו דיכאון.

המאמנת האישית האמריקאית, ברנה בראון, מדברת רבות על חשיבות האותנטיות (Brené Brown). היא טוענת שכשאנחנו מעזים להיות פגיעים, כשאנחנו מעזים להראות את מי שאנחנו באמת, אנחנו יוצרים קשרים עמוקים יותר עם אחרים, ומשפרים את הבריאות הנפשית שלנו.

וזה נכון גם לגבי משפחה. כשאנחנו מעזים לדבר על הדברים שמפריעים לנו, כשאנחנו מעזים להציב גבולות, אנחנו יוצרים מרחב בטוח יותר, מרחב שבו אנחנו יכולים להיות מי שאנחנו באמת.

אבל איך עושים את זה בלי לפגוע באחרים? בלי לערער את הסדר הקיים?

אז מה עושים מכאן? כמה מחשבות לסיום (לא סגורות עד הסוף)

אני מודה, אין לי תשובות קסם. אבל יש לי כמה מחשבות שאולי יעזרו לכן:

  • הקשיבו לעצמכן: שימו לב לדברים שמפריעים לכן, לדברים שגורמים לכן להרגיש לא בנוח. זה הצעד הראשון.

  • דברו על זה: כן, זה מפחיד. אבל זה גם משחרר. נסו לדבר עם בני משפחה שאתן סומכות עליהם, הסבירו להם איך אתן מרגישות.

  • הציבו גבולות: זה לא אומר להיות גסים או תוקפניים. זה אומר להיות ברורים לגבי מה שאתן מוכנות לקבל ומה לא.

  • זכרו, זה תהליך: שינוי לוקח זמן. אל תצפו לנסים בין לילה. היו סבלניות כלפי עצמכן וכלפי המשפחה שלכן.

אני יודעת שזה לא קל. אני בעצמי עדיין מנסה להבין איך לנווט את השטח המורכב הזה שנקרא "משפחה". אבל אני מאמינה שאם נהיה כנות עם עצמנו ועם האנשים שאנחנו אוהבים, נוכל ליצור יחסים בריאים יותר, יחסים שבהם אנחנו יכולים להיות מי שאנחנו באמת.

ואתן? איזה חוקים לא כתובים יש במשפחה שלכן? אשמח לשמוע בתגובות!