אוקיי, בואו נדבר על זה. גבולות עם המשפחה המורחבת. רק המחשבה על זה מעלה לי קצת חום בפנים, ואני בטוחה שאני לא לבד. כמה פעמים מצאתן את עצמכן תקועות בשיחת טלפון עם דודה רחוקה שפולשת לכל פינה בחיים שלכן, או מנסות להסביר לאמא שאתן אוהבות אותה אבל לא יכולות לשמור על הילדים שלה כל סוף שבוע? אני יודעת, זה קשה.
אני זוכרת פעם, ממש בתחילת הנישואים, שהייתי חייבת ללכת לארוחת חג אצל סבתא של בעלי. שעות של שאלות על עבודה (שלא אהבתי), על ילדים (שעוד לא היו) ועל משקל (שכמובן עלה). הרגשתי שאני מתכווצת, כאילו הם שואבים ממני את כל האנרגיה. אחרי כמה שנים, הבנתי שהבעיה היא לא בהם, אלא בי – שלא ידעתי להגיד "לא".
וזה בדיוק מה שאנחנו הולכות לדבר עליו היום. איך להציב גבולות בצורה בריאה, מבלי להרוס את היחסים, מבלי להרגיש אשמה, ובלי להפוך ל"המשוגעת" במשפחה. כי בואו נודה על האמת, זה אתגר רציני.
האמת המפתיעה על גבולות (ולמה הם חשובים יותר ממה שחשבתן)
הרבה פעמים אנחנו חושבות שגבולות זה משהו שלילי, שמפריד אותנו מאחרים. אבל האמת היא שגבולות הם מה שמאפשרים לנו להיות קרובים באמת. הם יוצרים מרחב בטוח שבו אנחנו יכולים להיות אותנטיים, בלי לפחד שינצלו אותנו או יפגעו בנו. זה כמו גדר בגינה – היא לא מונעת מאיתנו לראות את השכנים, אבל היא כן מגנה על הפרחים שלנו.
ד"ר ברנה בראון, חוקרת הבושה והפגיעות המפורסמת, מדברת על החשיבות של גבולות בריאים כדי לפתח חוסן נפשי וחמלה עצמית. היא אומרת ש"אנשים חומלים מציבים גבולות. אנשים נטולי גבולות אינם חומלים." (Brown, B. (2012). Daring greatly: How the courage to be vulnerable transforms the way we live, love, parent, and lead. Gotham Books).
רגע, תנו לי רגע לעכל את זה. אנשים חומלים מציבים גבולות. זה הפוך ממה שחשבתי! תמיד חשבתי שלהציב גבולות זה אומר שאני אגואיסטית. אבל ברגע שהבנתי שזה בעצם מעשה של אהבה עצמית, הכל השתנה.
אוקיי, תיאוריה זה יפה, אבל איך עושים את זה בפועל? (הטריק הוא לא להילחם, אלא להגדיר את המגרש מחדש)
הנה כמה טיפים פרקטיים שלמדתי בדרך הקשה:
- תזהו את הגבולות שלכן. זה נשמע טריוויאלי, אבל זה הצעד הכי חשוב. מה אתן מוכנות לעשות, ומה לא? מה גורם לכן להרגיש בנוח, ומה גורם לכן להרגיש מנוצלות? תכתבו את זה. זה עוזר. לי זה עזר להבין שאני לא יכולה להקשיב ליותר מ-20 דקות לתלונות של דודה מלכה על הכאבים שלה ברגליים. סליחה, דודה מלכה, אבל יש לי חיים.
- תתחילו בקטן. אל תנסו לשנות הכל בבת אחת. תתחילו בגבול אחד קטן שאתן יודעות שאתן יכולות ליישם. למשל, תגידו "אני מצטערת, אני לא יכולה לדבר עכשיו, אני אתקשר אחר כך" כשמישהו מתקשר בזמן לא מתאים. זה קל, זה פשוט, וזה נותן לכן תחושת שליטה.
- תשתמשו ב"אני" במקום ב"אתה". במקום להגיד "את תמיד מתקשרת בזמן לא מתאים", תגידו "אני מרגישה מוצפת כשאני מקבלת שיחות טלפון בזמנים שאני עסוקה". זה פחות מאשים ויותר קל לאנשים לשמוע.
- תצפו להתנגדות. אנשים לא אוהבים כשמציבים להם גבולות. הם רגילים לדברים כמו שהם, ושינוי זה מפחיד. אל תיקחו את זה אישית. תזכירו לעצמכן שאתן עושות את זה בשביל עצמכן.
- תחזרו על עצמכן. לפעמים צריך לחזור על אותו גבול שוב ושוב עד שאנשים יבינו. זה בסדר. תהיו אסרטיביות, אבל גם נחמדות.
מקורות לא שגרתיים של חוכמה (כי לפעמים התשובות נמצאות במקומות הכי לא צפויים)
אני יודעת שזה ישמע מוזר, אבל למדתי הרבה על הצבת גבולות מסדרת הטלוויזיה "האנטומיה של גריי". דמותה של כריסטינה יאנג, מנתחת לב מבריקה וחסרת מעצורים, היא מודל מצוין לאישה שיודעת מה היא רוצה ולא מפחדת להגיד את זה. היא לא תמיד נחמדה, אבל היא תמיד אותנטית. וזה שווה הרבה.
ועוד מקור מפתיע? ספרי ילדים! ספרים כמו "העץ הנדיב" של של סילברסטיין יכולים ללמד אותנו על הקו הדק שבין נתינה להרס עצמי. לפעמים, אנחנו צריכים להגיד "לא" כדי לשמור על עצמנו.
הדבר שאף אחד לא מספר לכן על גבולות (וזה ישנה את כל מה שחשבתן)
הנה משהו שאולי יפתיע אתכן: הצבת גבולות היא לא רק על מה שאנחנו לא מוכנות לעשות, אלא גם על מה שאנחנו כן מוכנות לעשות. זה אומר שאנחנו צריכות להגדיר את הצרכים שלנו ולתקשר אותם בצורה ברורה. זה אומר שאנחנו צריכות לבקש עזרה כשאנחנו צריכות אותה, ולא לפחד להגיד "אני לא יכולה לעשות את זה לבד".
אני יודעת, זה קשה. אנחנו גדלנו בחברה שמלמדת אותנו להיות חזקות ועצמאיות, אבל האמת היא שאף אחד לא יכול לעשות הכל לבד. אנחנו צריכות להיות מוכנות להיות פגיעות ולבקש עזרה. וזה, חברות, זה הכוח האמיתי.
עוד מחשבה אחת напоследок
המסע הזה של הצבת גבולות הוא מסע אישי. אין פתרון אחד שמתאים לכולם. תנסו, תטעו, תלמדו, ותמשיכו לנסות. תזכרו שאתן לא לבד. כולנו נאבקות עם זה.
ומה איתכן? אילו גבולות אתן הכי מתקשות להציב? שתפו אותי בתגובות! אולי ביחד נמצא דרך לעשות את זה קצת יותר קל.
