אני זוכרת את עצמי יושבת בחתונה של בת דודה שלי, מוקפת בדודות לוחצות, שאלות חודרניות וחיבוקים שמסובבים אותך כמו בסרט מצויר. ואז זה הכה בי – אני אוהבת אותן, אני באמת אוהבת אותן! אבל אני גם צריכה אוויר לנשימה.
אז איך עושים את זה? איך שומרים על מערכת יחסים טובה עם המשפחה המורחבת, מבלי לאבד את עצמנו בדרך? זה לא פשוט, אבל זה אפשרי. אני מבטיחה.
למה בכלל גבולות? זה לא אגואיסטי מדי?
זה לא אגואיסטי, זה הכרחי. תחשבו על זה כמו מסכת חמצן במטוס – קודם אתם דואגים לעצמכם, ורק אחר כך לאחרים. אם אתם מותשים רגשית, איך תוכלו להיות נוכחים באמת עבור המשפחה שלכם?
אני יודעת, זה קשה להגיד "לא" לדודה שאוהבת אותך (אולי קצת יותר מדי). אבל גבולות בריאים מאפשרים לנו לשמור על מערכת יחסים טובה לאורך זמן. אחרת, זה מתכון למתח, ריחוק, ובסוף – ריבים. ומי רוצה את זה?
איפה מתחילים? קצת מדע, קצת לב
נתחיל ממחקר מעניין שמצאתי באוניברסיטת תל אביב, שמדבר על הקשר בין גבולות אישיים לאושר: ככל שאנשים מרגישים בשליטה על המרחב האישי והרגשי שלהם, כך הם מאושרים יותר. לא מפתיע, נכון?
אבל איך מתרגמים את זה למציאות? הנה כמה נקודות למחשבה:
- זיהוי: מה מטריד אתכם? האם זה השאלות האינסופיות על חיי האהבה שלכם? ההערות הלא קשורות על המשקל שלכם? הביקורים הלא צפויים? תהיו ספציפיים. זה הבסיס.
- תקשורת: דברו. כן, אני יודעת, זה מפחיד. אבל תקשורת פתוחה וכנה היא המפתח. אפשר להתחיל במשפט כמו "אני מעריכה את האכפתיות שלך, אבל אני צריכה קצת מרחב בנושא הזה".
- עקביות: הגבולות שלכם צריכים להיות ברורים ועקביים. אל תוותרו אחרי פעם אחת. זה כמו אימון – לוקח זמן עד שהשרירים מתחזקים.
- סליחה: תסלחו לעצמכם כשאתם טועים. כולנו עושים טעויות. העיקר ללמוד מהן ולהמשיך הלאה.
הניסיון האישי שלי: כשלים, צחוקים וגילויים
אני זוכרת פעם אחת שניסיתי להציב גבול לדודה שלי לגבי הביקורים הלא צפויים. זה לא הלך חלק. היא נפגעה, אני הרגשתי אשמה, ובסוף שתקתי. זה היה כישלון מפואר. אבל למדתי מזה. הבנתי שאני צריכה להיות יותר ברורה, יותר אסרטיבית, וגם יותר אמפתית.
הבנתי גם שלפעמים, צריך לדעת לצחוק. אחרי הכול, אנחנו משפחה. ויש דברים שאפשר פשוט להבליג עליהם.
התובנה המפתיעה: זה לא רק עליהם, זה גם עלינו
וזה מה שהפתיע אותי – זה לא רק על המשפחה המורחבת שלנו, זה גם עלינו. מה אנחנו משדרים? האם אנחנו מאפשרים לאחרים לחצות את הגבולות שלנו? האם אנחנו דואגים לעצמנו מספיק?
כי בסופו של דבר, גבולות הם לא רק קווים שאנחנו משרטטים לאחרים, הם גם קווים שאנחנו משרטטים לעצמנו. גבולות הם ביטוי של הערכה עצמית. הם אומרים: "אני חשובה, והצרכים שלי חשובים".
אז מה עושים עכשיו?
אני לא יכולה לתת לכם פתרון קסם. כל משפחה היא שונה, ומה שעובד עבור משפחה אחת לא יעבוד עבור אחרת. אבל אני יכולה להציע לכם להתחיל לשאול את עצמכם שאלות:
- מה הכי חשוב לי במערכת היחסים שלי עם המשפחה המורחבת?
- מה גורם לי להרגיש הכי מותשת רגשית?
- מה אני יכולה לעשות כדי לשנות את זה?
תזכרו – זה מסע. זה תהליך. יהיו עליות ומורדות. אבל אם תהיו כנים עם עצמכם, ואם תהיו מוכנים ללמוד ולגדול, אני מבטיחה שתגיעו למקום טוב יותר.
ובינינו? לפעמים, כל מה שצריך זה כוס יין טובה וחברה טובה כדי לצחוק על זה ביחד. כי בסופו של דבר, אנחנו משפחה. ואנחנו אוהבים אחד את השני, על אף הכול. או אולי בזכות הכול.
מה דעתכם? אילו גבולות אתם מנסים להציב במשפחה שלכם? אשמח לשמוע בתגובות!
