אני זוכרת את הפעם הראשונה שניסיתי "משחק משפחתי אמיתי" עם הילדים שלי. דמיינתי ערב של צחוק, שיתוף פעולה וחיבור מושלם. בפועל? קיבלתי מריבות על תורות, תסכול של ילד שלא מבין את החוקים, ושלי, מנסה נואשות לשמור על אווירה חיובית. הרגשתי כמו כישלון. איפה הכיף שכולם מדברים עליו?
מאז עברתי דרך ארוכה, שבמהלכה הבנתי שהמשחק המשפחתי הוא לא מטרה בפני עצמה, אלא כלי - כלי עוצמתי ליצירת קשר, ללמידה משותפת, ובעיקר, להבנה עמוקה יותר של עצמנו ושל האנשים שאנחנו אוהבים.
אז מה הולך לקרות כאן? לא תקבלו רשימה של משחקים מומלצים. תקבלו מסע - מסע אל תוך הנפש של המשחק המשפחתי, אל הפוטנציאל האדיר שלו, ואל הטעויות שכולנו עושים בדרך. מבטיחה לכם, אחרי שתקראו את זה, המשחק המשפחתי שלכם לעולם לא יראה אותו הדבר.
מה באמת קורה שם? מעבר לחוקים והכללים
אחד הדברים שהכי הדהימו אותי היה לגלות שמאחורי כל תחרות, מאחורי כל חוק, מסתתר עולם שלם של רגשות, צרכים ודפוסים משפחתיים. כשהילד שלי מתעצבן שהוא מפסיד, זה לא רק עניין של משחק - זה חושף את הפחד שלו מכישלון, את הצורך שלו בתשומת לב, או אפילו את התחרותיות הטבעית שלו מול אחיו הגדול.
ד"ר סטיוארט בראון, פסיכיאטר וחוקר שחקר את חשיבות המשחק לאורך כל החיים, טוען בספרו "Play: How it Shapes the Brain, Opens the Imagination, and Invigorates the Soul" (כן, זה ספר שלם על משחק!) שהמשחק הוא לא רק פעילות פנאי, אלא צורך בסיסי כמו שינה או תזונה. הוא מסביר שהמשחק מאפשר לנו להתמודד עם מצבים מאתגרים, לפתח יצירתיות, וליצור קשרים חברתיים חזקים יותר.
אבל איך מתרגמים את זה למציאות? איך הופכים את המשחק המשפחתי למרחב בטוח לצמיחה ולחיבור?
אולי הבעיה היא בכלל בציפייה שלנו?
למדתי את הלקח הזה בדרך הקשה. ציפיתי שהמשחק יפתור את כל הבעיות, יגרום לילדים להיות רגועים ומאושרים, ויצור אווירה משפחתית מושלמת. כמובן שזה לא קרה. ציפיות גבוהות מדי רק גרמו לתסכול רב יותר.
הבנתי שצריך לשחרר. לשחרר את הצורך בשליטה, את הרצון לנצח, ואת הציפייה למושלמות. פשוט להיות שם, ליהנות מהרגע, ולהגיב למה שקורה בצורה אותנטית.
הכישלונות שלי היו המורים הכי טובים שלי
אני מודה, היו לא מעט פעמים שנשברתי. צעקות, ויכוחים, משחקים שהסתיימו בטרם עת. אבל בכל פעם כזאת, ניסיתי ללמוד משהו.
- למדתי שלפעמים, המשחק הכי טוב הוא דווקא זה שלא משחקים אותו עד הסוף. אם האווירה מתחילה להיות טעונה, עדיף לעצור ולעשות משהו אחר.
- למדתי שהחוקים הם לא קדושים. אפשר לשנות אותם, להתאים אותם לצרכים של הילדים, או אפילו להמציא חוקים חדשים לגמרי.
- למדתי שהכי חשוב זה הנוכחות שלי. להיות שם, באמת, להקשיב לילדים, להשתתף ברגשות שלהם, ולא רק לנסות "לנהל" את המשחק.
פרופ' ברנה בראון, חוקרת הבושה והפגיעות, מדברת רבות על החשיבות של אותנטיות ופגיעות ביצירת קשרים עמוקים. היא טוענת שאנחנו מתחברים לאחרים דווקא דרך החולשות שלנו, דרך הכישלונות שלנו, דרך הרגעים שבהם אנחנו מרגישים הכי חשופים. (Brené Brown, "Daring Greatly: How the Courage to Be Vulnerable Transforms the Way We Live, Love, Parent, and Lead").
אז איך זה קשור למשחק המשפחתי? ובכן, כשאנחנו משחקים עם הילדים שלנו, אנחנו לא צריכים להיות מושלמים. אנחנו יכולים להודות בטעויות שלנו, להראות להם שאנחנו גם מתרגשים, מתאכזבים, ושמותר לנו להפסיד. זה מה שיוצר את החיבור האמיתי.
לא רק משחקי קופסה: משחק בכל מקום ובכל זמן
אחד הדברים שהכי שינו את התפיסה שלי לגבי משחק משפחתי היה להבין שזה לא חייב להיות משהו מתוכנן ומאורגן. משחק יכול לקרות בכל מקום ובכל זמן.
- במטבח: להפוך את הכנת ארוחת הערב למשחק של ניחושים, חידות או סיפורים.
- בנסיעה: לשיר ביחד שירים מטופשים, לשחק "אני רואה אני רואה", או פשוט לדבר על החיים.
- לפני השינה: להמציא סיפורים משותפים, לחלוק מחשבות ורגשות, או סתם להתכרבל ביחד.
המשחק הוא גישה, הוא דרך חיים. הוא היכולת לראות את היופי והפליאה בכל דבר, גם בדברים הכי פשוטים. הוא היכולת לצחוק, להשתטות, ולהיות קצת ילדים בעצמנו.
מה אם נשחרר את הצורך לנצח?
אני תוהה, האם ניסינו פעם פשוט לשחק בשביל הכיף? בלי תחרות, בלי פרסים, בלי ניקוד? אולי שם טמון הסוד?
האמת היא, שאני עדיין לומדת. עדיין עושה טעויות, עדיין מתרגזת לפעמים. אבל אני גם משתפרת, נהנית יותר, ומחוברת יותר לילדים שלי.
ואתם? מהי התובנה הכי גדולה שלכם לגבי המשחק המשפחתי? אשמח לשמוע את הסיפורים שלכם! אולי יחד נגלה עוד דרכים להפוך את המשחק המשפחתי למסע גילוי עצמי וחיבור אמיתי.
