אני זוכרת את הרגע הזה בחדר הילדים, כשצעצועים פזורים בכל מקום והבכי של הקטנה שלי לא מפסיק. הרגשתי שאני טובעת. לא רק בערימת הכביסה והמטלות, אלא בתוך עצמי. הרי הבטיחו לי שזה יהיה אושר צרוף! איפה האושר הזה?
חשבתי שאני יודעת מה זה להיות אמא. קראתי ספרים, התייעצתי עם חברות, אפילו עשיתי קורס הכנה ללידה. אבל שום דבר לא הכין אותי למציאות. למציאות שבה אני צריכה להיות כל כך הרבה דברים בו זמנית: מטפלת, שפית, מורה, פסיכולוגית… ואיפה אני בכל הסיפור הזה?
האמת? הרגשתי אבודה.
ההבטחה שלי אליך היא כזו: בסוף המאמר הזה, לא רק תקבלי כלים פרקטיים להתמודדות עם אתגרי ההורות, אלא גם תזכי לראות את עצמך באור חדש. תביני שאת לא לבד במסע הזה, ושיש דרך להיות הורה מודע בעולם שנראה לפעמים כאילו איבד את זה מזמן.
המסע מתחיל מבפנים: מי את כאמא?
כולנו מכירים את הדימוי של "האמא המושלמת". היא תמיד רגועה, סבלנית, יודעת בדיוק מה לעשות בכל מצב. אבל בואו נודה – זה פשוט לא מציאותי. ואם ננסה לשאוף לשם, אנחנו רק נתסכל את עצמנו.
מה כן מציאותי? להבין מי אנחנו כאמהות. מה הערכים שלנו? מה החוזקות שלנו? וגם – מה החולשות שלנו?
אני, למשל, גיליתי שאני הכי טובה כשאני מאפשרת לעצמי להיות יצירתית. אם אני מצליחה לשלב משחקים, יצירה או מוזיקה בחיי היומיום שלנו, אני הרבה יותר רגועה וסבלנית. אבל אם אני מנסה להיות "אמא מסודרת" שמקפידה על כללים נוקשים, אני הופכת להיות עצבנית וחסרת סבלנות.
אז מה הופך אותך למאושרת? מה גורם לך להרגיש מחוברת לעצמך? קחי רגע לחשוב על זה. כי הורות מודעת מתחילה בהיכרות מעמיקה עם עצמך.
כדי להבין את עצמך טוב יותר, אני ממליצה על תרגיל פשוט של מיינדפולנס. (מקור: Jon Kabat-Zinn, "Wherever You Go, There You Are"). מצאו כמה דקות שקטות ביום, שבו בנוחות, עצמו עיניים ופשוט שימו לב לנשימה שלכם. אל תשפטו את המחשבות שעולות, פשוט תנו להן לחלוף. התרגיל הזה, גם אם הוא נראה פשוט, יכול לעזור לכם להיות יותר מודעים לתחושות ולרגשות שלכם, ובכך להגיב בצורה שקולה יותר לאתגרים היומיומיים של ההורות.
הילד שלך – לא שיקוף שלך
אחת הטעויות הכי גדולות שאנחנו עושים כהורים היא לראות את הילדים שלנו כשיקוף של עצמנו. אנחנו רוצים שהם יהיו מצליחים, חכמים, מקובלים… אבל האמת היא שהם אנשים עצמאיים, עם רצונות וצרכים משלהם.
זוכרת את הפעם ההיא שניסיתי לדחוף את הבת שלי לחוג בלט? תמיד חלמתי להיות רקדנית, וראיתי בה פוטנציאל. אבל היא פשוט שנאה את זה. היא רצתה לצייר. לקח לי זמן להבין שאני צריכה לתת לה להיות מי שהיא, ולא מי שאני רוצה שהיא תהיה.
"המתנה הכי גדולה שאתה יכול לתת לילד שלך היא השורשים של אחריות וכנפיים של עצמאות." (Denis Waitley) המשפט הזה תמיד מהדהד לי בראש.
אבל איך עושים את זה בפועל? איך משחררים את הצורך שלנו לשלוט ולכוון, ומאפשרים לילדים שלנו להתפתח בקצב שלהם?
קודם כל, צריך ללמוד להקשיב. לא רק למילים שהם אומרים, אלא גם לשפת הגוף, לטון הדיבור, למה שהם לא אומרים. נסו להבין מה באמת חשוב להם, מה מניע אותם, מה מפחיד אותם.
שנית, צריך לתת להם מרחב להתנסות. גם אם זה אומר שהם יעשו טעויות, או שהם ילכו בדרך שונה מזו שתכננתם עבורם. זכרו, הטעויות הן חלק מהלמידה.
ושלישית, צריך לתמוך בהם – גם כשהם מצליחים וגם כשהם נכשלים. תנו להם להרגיש שאתם שם בשבילם, בלי תנאים.
הגבולות הם חמצן: איך ליצור סביבה בטוחה לילדים שלנו (ולעצמנו)
להיות הורה מודע לא אומר להיות הורה מתירני. להיפך, גבולות ברורים הם הכרחיים ליצירת סביבה בטוחה ויציבה לילדים שלנו.
חשוב להבין שגבולות לא נועדו כדי לשלוט בילדים, אלא כדי להגן עליהם. הם עוזרים להם להרגיש בטוחים, להבין מה מצופה מהם, ולפתח אחריות.
אני זוכרת תקופה שהייתי נמנעת מלשים גבולות. פחדתי להיראות "קשוחה" מדי. אבל מהר מאוד גיליתי שזה עובד הפוך. הילדים שלי הרגישו מבולבלים ולא בטוחים, וההתנהגות שלהם הפכה להיות יותר קיצונית.
אז איך קובעים גבולות בצורה מודעת?
- היו ברורים ועקביים: הסבירו לילדים בדיוק מה אתם מצפים מהם, ותקפידו על הכללים באופן עקבי.
- היו סבלניים ואמפתיים: הקשיבו לילדים, נסו להבין את נקודת המבט שלהם, והסבירו להם את הסיבות מאחורי הגבולות.
- היו גמישים: זכרו שגבולות צריכים להתאים לגיל ולשלב ההתפתחותי של הילד.
- היו מודל לחיקוי: הראו לילדים איך אתם בעצמכם מקיימים את הכללים שאתם מצפים מהם לקיים.
אחת השיטות שאני מצאתי כיעילה במיוחד היא תקשורת לא אלימה (NVC). (מקור: Marshall Rosenberg, "Nonviolent Communication: A Language of Life"). זהו כלי עוצמתי שיכול לעזור לכם לתקשר עם הילדים שלכם בצורה אמפתית ומכבדת, גם במצבים מאתגרים. התקשורת הזו מתמקדת בצרכים של שני הצדדים, ומאפשרת למצוא פתרונות שמספקים את כולם.
לסיום, קצת אופטימיות זהירה…
הורות מודעת היא מסע. אין בה קסמים ואין בה פתרונות קלים. יהיו ימים טובים ויהיו ימים פחות טובים. אבל אם נזכור להיות קשובים לעצמנו ולילדים שלנו, ואם נהיה מוכנים ללמוד ולצמוח ביחד, נוכל ליצור משפחה מאושרת ומאוזנת.
אבל רגע, מה עושים כשבאמת אין כוח? כשאת מרגישה שאת על סף התמוטטות עצבים?
לי עזר לזכור את רגע האמת הזה בחדר הילדים. את התחושה שאני טובעת. אבל גם את הכוח שמצאתי בתוך עצמי. כי בסופו של דבר, אנחנו הרבה יותר חזקות ממה שאנחנו חושבות.
אז מה התגלית שלך בהורות? אני כאן כדי להקשיב.
