האמת, כשאמרו לי בפעם הראשונה "הילד שלך רגיש", קצת נבהלתי. רגיש? זה נשמע כמו איזה תווית, משהו שצריך לתקן. חשבתי שאולי אני עושה משהו לא בסדר, שאני מפנקת אותו יותר מדי או משהו כזה.
ואז התחלתי לחקור, לקרוא, לדבר עם אנשים. גיליתי עולם שלם של ילדים רגישים מאוד, או HSP (Highly Sensitive Person), ופתאום הכל התחיל להתחבר לי. [מקור: מחקריה של הפסיכולוגית איליין ארון, חלוצת המחקר בתחום הרגישות הגבוהה]. אבל גם אחרי שלמדתי את כל התיאוריות, עדיין הרגשתי שמשהו חסר. משהו אמיתי, מהשטח.
אז מה בעצם עושים עם זה? איך הופכים את הרגישות הזו למתנה, ולא למכשול?
הטעות שלי? ניסיתי "לתקן" את מה שלא צריך תיקון.
אני זוכרת איך ניסיתי להכין את הבן שלי, אורי, לכל סיטואציה. לפרט לו בדיוק מה יקרה, מי יהיה שם, איך הוא צריך להגיב. זה היה מתוך כוונה טובה, באמת. אבל זה רק יצר אצלו יותר חרדה. כאילו אמרתי לו: "העולם הזה מפחיד, ואתה לא מסוגל להתמודד איתו לבד".
ואז הבנתי – הוא לא צריך שאני אגן עליו מהעולם. הוא צריך שאני אלמד אותו איך להתמודד איתו, עם הכלים הייחודיים שלו.
רגישות זה לא חולשה. זה סופר-כוח מוסווה.
ילדים רגישים קולטים דקויות שאחרים מפספסים. הם אמפתיים יותר, יצירתיים יותר, ובעלי מצפון מפותח. הם רואים את העולם בצבעים חיים יותר. [מקור: הספר "The Highly Sensitive Child" מאת איליין ארון].
אבל איך עוזרים להם לפתח את הסופר-כוח הזה, בלי להציף אותם?
- תנו להם מרחב. ילדים רגישים צריכים זמן לעבד את החוויות שלהם. אל תצפו מהם להגיב מיד. תנו להם את הזמן והמקום להירגע, לחשוב, ולהתאושש.
- הקשיבו להם בלי לשפוט. הם צריכים להרגיש שאתם מבינים אותם, גם אם אתם לא תמיד מסכימים איתם. אל תגידו להם "אל תהיה רגיש" או "אתה מגזים". במקום זה, נסו להבין מה הם מרגישים, ולמה.
- עזרו להם למצוא את הקול שלהם. ילדים רגישים נוטים להיות מופנמים. עזרו להם לבטא את עצמם, בין אם זה דרך אמנות, מוזיקה, כתיבה, או כל דבר אחר שגורם להם להרגיש בנוח.
- היו סבלניים. זה לוקח זמן. תהיו שם בשבילם, תתמכו בהם, ותחגגו את ההצלחות שלהם, גם הקטנות ביותר.
אורי, למשל, מאוד אוהב מוזיקה. בהתחלה חשבתי שזה רק תחביב, אבל עם הזמן הבנתי שזה המקום שלו לבטא את עצמו. הוא כותב שירים מדהימים, שמלאים ברגש ועומק. זה פשוט מדהים לראות איך הוא פורח כשהוא מנגן.
אבל מה עושים כשזה קשה? כשהוא מתפרץ בגלל משהו שנראה לנו טיפשי?
שאלה מצוינת. כי זה קורה. זה קורה הרבה.
אני למדתי לנשום עמוק, ולהזכיר לעצמי שזה לא אישי. שהוא לא מנסה להרגיז אותי. הוא פשוט מוצף. ואז אני מנסה להבין מה קרה, בלי לשפוט או לבקר. לפעמים זה עוזר, לפעמים לא. אבל לפחות אני יודעת שאני מנסה.
גיליתי גם שחייבת להציב גבולות. לא לתת לרגישות שלו להשתלט על הבית. זה בסדר שהוא רגיש, אבל זה לא אומר שהוא יכול לעשות מה שהוא רוצה. צריך למצוא את האיזון בין לתת לו את המרחב שהוא צריך, לבין ללמד אותו אחריות.
הסוד הוא... אין סוד.
אין נוסחת קסם. אין פתרון אחד שמתאים לכולם. כל ילד הוא שונה, ומה שעובד עבור ילד אחד, לא בהכרח יעבוד עבור ילד אחר.
הדבר הכי חשוב הוא פשוט להיות שם בשבילם. לאהוב אותם, לתמוך בהם, ולהאמין בהם. להאמין ביכולת שלהם להתמודד עם העולם, גם אם הוא נראה להם קצת יותר גדול ומפחיד מאשר לאחרים.
ואולי, רק אולי, הם יגלו לנו שהעולם הזה לא מפחיד כמו שחשבנו. שאפשר לראות בו גם יופי, רגישות, ואהבה.
אז מה אתכם? איך אתם מתמודדים עם הרגישות של הילדים שלכם? אשמח לשמוע את הסיפורים שלכם בתגובות. אולי ביחד נגלה עוד קצת סודות (שאין סודות, כבר אמרנו?).
