אני זוכרת את הרגע הזה כאילו היה אתמול. הילדים היו בני שנה ושלוש, שני קטנטנים תובעניים שדרשו את כל כולי. אני, ניסיתי ללהטט בין עבודה, בית, ועוד קצת "אני" שכל כך התגעגעתי אליו. ואז, בערב אחד, כשניסיתי להקריא סיפור לפני השינה, הבנתי שאני לא שם. פיזית כן, אבל הראש שלי היה במקום אחר לגמרי - ברשימת המטלות האינסופית, במייל שלא עניתי עליו, בחרדות לגבי העתיד.
הסתכלתי על הפרצופים הקטנים האלה, מוארים באור המנורה, והרגשתי דקירה בלב. לא ראיתי אותם. לא באמת. לא ראיתי את הניצוץ בעיניים, את החיוך המתוק, את הרצון העז להיות קרובים. הייתי עסוקה מדי כדי לראות. זה היה רגע מכונן. רגע שגרם לי לשאול את עצמי: מה הטעם בכל המאמץ הזה, אם אני מפספסת את הדבר הכי חשוב?
חשבתי שאני יודעת הכל. קראתי את כל הספרים, יישמתי את כל הטיפים. אבל גיליתי שהנוכחות האמיתית הזו, היא מעבר לטכניקות. היא עניין של מיינדסט, של בחירה מודעת, של ויתור על שלמות מזויפת.
המאמר הזה לא ייתן לכם פתרונות קסם. הוא לא יעלים את הכביסה המצטברת או את שיחות הזום המתישות. הוא כן ייתן לכם כלים לחזור לרגע הזה, לראות את הילדים שלכם באמת, ולמצוא קצת יותר שמחה בתוך הכאוס. כי הרי זה מה שכולנו רוצות, לא?
מה זה בכלל "להיות נוכחים"? ואיך זה קשור לאושר שלנו?
קל לדבר על "נוכחות", אבל מה זה אומר בפועל? האם זה אומר לשבת בשקט ולבהות בילד משחק? לא בדיוק. נוכחות היא מצב של קשב מלא, של התמסרות לרגע, של ניתוק מהמחשבות שמסיחות את דעתנו.
ד"ר דניאל סיגל, מומחה לפסיכולוגיה בין-אישית, מדבר על "נוכחות הורית" כמרכיב קריטי בהתפתחות רגשית בריאה של ילדים (Siegel, D. J., & Bryson, T. P. (2011). The whole-brain child: 12 revolutionary strategies to nurture your child’s developing mind. Delacorte Press.). אבל האמת היא, שזה קריטי גם לנו, ההורים. כשאנחנו באמת נוכחים, אנחנו מצליחים להנות מהרגע, להרגיש מחוברים, ולמצוא משמעות גם בדברים הקטנים.
אבל איך עושים את זה? איך מתנתקים מהרעש הפנימי הזה?
אחת הדרכים היא פשוט לשאול את עצמנו: "מה אני מרגישה עכשיו?". כן, זה נשמע פשוט מדי, אבל זה עובד. כשאתם עסוקים בלבדוק את המייל, עצרו רגע. מה הגוף שלכם מרגיש? מה המחשבות שלכם אומרות? האם אתם רגועים או מתוחים? ברגע שאתם מודעים למצב שלכם, אתם יכולים לבחור איך להגיב.
ואולי זה נשמע מוזר, אבל גם כישלונות עוזרים לנו. כמה פעמים קרה לכם שניסיתם להיות "ההורים המושלמים" ונכשלתם בגדול? זה קורה לכולנו. אבל דווקא ברגעים האלה, אנחנו יכולים ללמוד על עצמנו, להבין מה חשוב לנו באמת, ולהיות יותר אמפתיים כלפי עצמנו וכלפי הילדים.
אני זוכרת פעם שניסיתי לארגן פיקניק מושלם בפארק. הכנתי סנדוויצ'ים בריאים, ארזתי פירות וירקות, אפילו הכנתי משחק ניווט בשטח. אבל הילדים רצו רק לאכול חול ולרדוף אחרי יונים. התעצבנתי נורא. רק אחרי שוויתרתי על השליטה והצטרפתי אליהם בבלאגן, הצלחתי באמת להנות.
טיפים פרקטיים לנוכחות הורית (שבאמת עובדים)
אוקיי, אז דיברנו על מהות הנוכחות. אבל איך מתרגמים את זה לפעולות יומיומיות? הנה כמה טיפים שאני אישית מצאתי כיעילים:
- "הפסקת מסכים": קבעו זמן קבוע ביום שבו כולם, כולל אתם, מתנתקים ממסכים. זה יכול להיות בזמן ארוחת ערב, לפני השינה, או סתם אחר הצהריים בגינה. תתפלאו כמה חיבור אמיתי יכול לקרות כשמורידים את המסכים.
- "חמש דקות של הקשבה מלאה": בחרו רגע ביום שבו אתם מקדישים חמש דקות שלמות להקשבה מלאה לילד שלכם. בלי לשפוט, בלי לייעץ, פשוט להקשיב. זה יכול לשנות את כל היום.
- "משחקים מטופשים": תמצאו משחק או פעילות מטופשת שכולם אוהבים לעשות ביחד. זה יכול להיות ריקודים מצחיקים, סיפורים דמיוניים, או סתם פרצופים משונים. העיקר הוא להשתחרר וליהנות מהרגע.
אני יודעת, הטיפים האלה נשמעים פשוטים. אבל האתגר הוא ליישם אותם באופן עקבי, גם כשקשה. וזה בסדר אם לא מצליחים כל הזמן. העיקר הוא להמשיך לנסות.
טיפ נוסף, שאולי ישמע קצת מפתיע, הוא דווקא לתת לעצמכם רגעים של "בריחה". כן, כן, שמעתם נכון. לפעמים, כדי להיות נוכחים עם הילדים, אנחנו צריכים קודם כל להיות נוכחים עם עצמנו. זה אומר לקחת חצי שעה לקרוא ספר, לצאת להליכה, או סתם לשבת בשקט ולשתות קפה. כשאתם רגועים ומלאים, אתם יכולים לתת יותר לילדים שלכם.
לדוגמה, מחקר של אוניברסיטת הרווארד מצא קשר ישיר בין רמות הלחץ של הורים לבין איכות האינטראקציה שלהם עם ילדיהם (Harvard University, Center on the Developing Child). הורים שמצליחים לנהל את הלחץ שלהם בצורה טובה יותר, נוטים להיות יותר אמפתיים, סבלניים ומחוברים לילדיהם.
מעבר לטרנדים: לחפש את הנוכחות האמיתית בפנים
יש כל כך הרבה מידע סביבנו על הורות, חינוך וגידול ילדים. לפעמים, זה מרגיש כמו מרוץ אינסופי אחרי הטרנד הבא. אבל האמת היא, שהנוכחות האמיתית לא נמצאת בשיטה חדשה או בטיפ עדכני. היא נמצאת בתוכנו, בקשר שלנו עם הילדים, בבחירה המודעת להיות כאן ועכשיו.
אני מזמינה אתכם לעצור לרגע ולשאול את עצמכם: מה אני באמת רוצה עבור הילדים שלי? האם אני רוצה שהם יהיו מושלמים? מצליחנים? או שאני רוצה שהם יהיו מאושרים, מחוברים לעצמם, ויודעים שאני אוהבת אותם ללא תנאי?
התשובה לשאלה הזו היא המצפן שלכם. היא תעזור לכם לנווט בתוך הכאוס, לבחור את הדרך הנכונה, ולהיות נוכחים באמת, גם כשקשה.
אני עדיין לומדת את הלקח הזה כל יום מחדש. יש ימים שאני מצליחה להיות הסבלנית והמכילה, ויש ימים שאני מאבדת את זה לגמרי. אבל אני תמיד חוזרת לעקרון הזה: לראות את הילדים שלי באמת, לא דרך המשקפיים של הציפיות שלי, אלא דרך הלב שלי.
ומה איתכם? מה עוזר לכם להיות נוכחים עם הילדים שלכם? אשמח לשמוע את המחשבות והחוויות שלכם בתגובות!
