אני זוכרת את עצמי, צעירה ונלהבת, משוכנעת שאני יודעת בדיוק איך לחנך את הילדים שלי (לעתיד). גבולות היו עבורי מילה נרדפת לסדר, משמעת ו... שליטה. כן, אני מודה, שליטה. רציתי להיות בשליטה. ואז החיים, כמו החיים, טפחו לי על הפנים.
גיליתי שהגבולות שאני מנסה להציב, במקום לייצר הרמוניה, יוצרים מלחמות בלתי פוסקות. למה? כי התמקדתי ב"מה", ולא ב"איך" ו"למה". חשבתי שגבולות הם רשימת חוקים נוקשה, אבל למדתי שהם הרבה יותר מזה - הם בעצם מערכת יחסים.
(רגע, נשמע קצת כמו קלישאה, נכון? אבל תאמינו לי, זה עמוק יותר מזה.)
אז מה למדתי? שהגבולות האלה, כשהם לא מחוברים ללב, כשהם לא מגיעים ממקום של אמפתיה והבנה, הם פשוט... לא עובדים. הם רק מייצרים התנגדות.
גבולות בריאים הם לא כלא, הם גדר.
אבל גדר יפה, כזאת שמאפשרת צמיחה בתוך תחום מוגדר, לא כזאת שמחנוקת.
אני רוצה להציע לכם מסע משותף - לא הרצאה, אלא שיחה אמיתית על גבולות במשפחה. נתחיל מאיך אנחנו תופסים את המושג הזה, ונמשיך לתובנות מפתיעות, כישלונות מהדהדים וגם כמה הצלחות קטנות (אבל משמעותיות!).
מה זה בכלל גבולות בריאים?
רובנו גדלנו על גבולות שהוכתבו מלמעלה. "תעשה מה שאומרים לך", "כי ככה החלטתי", "אין דבר כזה 'למה'". וככה, למדנו שהגבולות הם כוחניים ולא ניתנים לערעור.
אבל ד"ר הנרי קלאוד וד"ר ג'ון טאונסנד, בספרם פורץ הדרך "גבולות", טוענים אחרת. הם מסבירים שגבולות בריאים הם היכולת שלנו להגיד "לא", להגן על הערכים שלנו, ולבחור עם מי, מתי ואיך אנחנו משקיעים את האנרגיה שלנו. הם לא רק משהו שאנחנו מציבים לאחרים, אלא גם משהו שאנחנו מציבים לעצמנו.
(אגב, מישהו פה קרא את הספר? מדהים איך ספר שנכתב לפני שנים עדיין רלוונטי כל כך!)
הנקודה היא, שגבולות בריאים הם דו-כיווניים. הם לא רק עלינו ועל הילדים שלנו, אלא גם עלינו ועל עצמנו.
הטעות הנפוצה: להתמקד בהתנהגות ולא בצרכים
כולנו עושים את זה. אנחנו רואים התנהגות "לא טובה" - צעקות, התפרצויות, סרבנות - ואנחנו מגיבים מיד. אנחנו מנסים "לתקן" את ההתנהגות, במקום להבין מה עומד מאחוריה.
כאן נכנסת לתמונה תיאוריית הצרכים הבסיסיים של הפסיכולוג אברהם מאסלו. מאסלו טען שלכולנו יש צרכים בסיסיים - ביטחון, שייכות, הערכה עצמית - ואם הצרכים האלה לא מסופקים, אנחנו נתנהג בצורה שמנסה למלא את החסר.
(רגע של כנות: כמה פעמים קרה לכם שילד התנהג "לא יפה" וכל מה שרציתם זה לצעוק עליו, אבל בסוף גיליתם שהוא פשוט רעב או עייף?)
אז מה עושים? עוצרים רגע. שואלים את עצמנו - מה הילד שלי מנסה להגיד לי? איזה צורך לא מסופק?
ואז, במקום להציב גבול "אל תצעק!", אפשר להגיד "אני רואה שאתה כועס. בוא ננסה להבין מה קרה".
הגבול הנסתר: הקשר בין גבולות להערכה עצמית
הנה משהו שאולי לא חשבתם עליו: גבולות בריאים הם הבסיס להערכה עצמית בריאה.
למה? כי כשאנחנו מלמדים את הילדים שלנו להגיד "לא", להגן על הגבולות שלהם, אנחנו מלמדים אותם להעריך את עצמם. אנחנו מלמדים אותם שהם חשובים, שהצרכים שלהם חשובים, ושהם ראויים לכבוד.
(חשבתם פעם איך ילד שמפחד להגיד "לא" עלול להתפתח למבוגר שמתקשה להציב גבולות בעבודה או במערכות יחסים?)
כשאנחנו מציבים גבולות ברורים ועקביים, אנחנו יוצרים עבור הילדים שלנו סביבה בטוחה וצפויה. אנחנו מאפשרים להם ללמוד את גבולות היכולת שלהם, להבין מה מותר ומה אסור, ולקחת אחריות על המעשים שלהם.
אבל רגע, מה עושים כשזה לא עובד?
אני לא רוצה לצייר תמונה ורודה. האמת היא, שלפעמים זה פשוט לא עובד. לפעמים, למרות כל המאמצים שלנו, הילדים שלנו ימשיכו להתנגד, לצעוק ולהתנהג "לא יפה".
וזה בסדר.
חשוב לזכור שאנחנו בני אדם. גם אנחנו, וגם הילדים שלנו. יהיו לנו ימים טובים וימים רעים. יהיו לנו רגעים של סבלנות ורגעים של חוסר סבלנות.
הנקודה היא לא להיות מושלמים, אלא להיות מודעים. להיות מודעים לצרכים שלנו, לצרכים של הילדים שלנו, ולדינמיקה המשפחתית.
(האמת? לפעמים גם אני מוצאת את עצמי צועקת על הילדים שלי. ואז אני לוקחת נשימה עמוקה, מתנצלת ומנסה להתחיל מחדש.)
התובנה המפתיעה: גבולות הם מסע, לא יעד
אז מה למדנו? שהגבולות הם לא רשימת חוקים נוקשה, אלא מערכת יחסים דינמית. שהם לא רק עלינו ועל הילדים שלנו, אלא גם עלינו ועל עצמנו. שהם לא רק על התנהגות, אלא גם על צרכים.
אבל הכי חשוב, למדנו שהגבולות הם מסע, לא יעד. הם תהליך מתמשך של למידה, צמיחה והתפתחות.
(ואם זה נשמע לכם כמו עבודה קשה... אתם צודקים. אבל תאמינו לי, זה שווה את זה.)
אז מה הלאה? אני מזמינה אתכם להמשיך לחקור את הנושא הזה, לחפש מקורות מידע נוספים, ולשתף אותי בחוויות שלכם. כי ביחד, אנחנו יכולים ליצור משפחות בריאות, שמחות ומאושרות יותר.
מה הגבול שאתם הכי מתקשים להציב במשפחה שלכם? אני באמת רוצה לדעת.
