היי, אני נעמה. וכן, גם אני הייתי שם. לא פעם אחת, האמת. מצאתי את עצמי תוהה, איך לעזאזל הגענו לכאן? איך מערכת יחסים שהתחילה בפרפרים והתרגשות, הסתיימה בחדרים נפרדים ומרמור הדדי?
אז נכון, יש את ה"גדולים" – בגידות, שקרים, חוסר תקשורת בסיסי. אבל לפעמים, כמו שאומרים, אלו הדברים הקטנים. הדברים האלה שאנחנו בכלל לא מודעים אליהם, שמכרסמים בזוגיות שלנו מבפנים, כמו טרמיטים בעץ.
אני זוכרת תקופה עם האקס שלי, היינו רבים על הכל. באמת הכל. על מי זרק את הזבל, למה הוא לא שטף את הכוס שלו, למה היא תמיד מאחרת. שטויות, נכון? אבל השטויות האלה הפכו למלחמה יומיומית, לשדה קרב שבו אף אחד לא ניצח.
ואז, יום אחד, קראתי מחקר (כן, אני חולת מחקרים, מה לעשות?) של ד"ר ג'ון גוטמן, פסיכולוג מומחה לזוגיות, על "ארבעת פרשי האפוקליפסה" של הנישואין. הוא טען שביקורת, בוז, התגוננות ואטימות רגשית הם הסימנים המבשרים רעות לקשר. אבל זה לא היה רק זה. הוא דיבר על המון דברים קטנים שמרכיבים את הדברים הגדולים האלו. זה גרם לי לחשוב.
אוקיי, אז מה הם אותם הרגלים קטנים ומסוכנים? בואו נצלול פנימה, עם קצת מהניסיון האישי שלי, קצת ממחקרים, ובעיקר – עם הרבה לב.
1. ביקורת מוסווית (או: "אני רק מנסה לעזור"):
זה לא "אתה תמיד שוכח את המפתח", זה "זה קורה לך הרבה, אולי כדאי שתשים תזכורת בטלפון?". נשמע תמים? לא ממש. הביקורת המוסווית היא כמו רעל איטי. היא חודרת לאט לאט ומערערת את הביטחון העצמי ואת ההערכה העצמית של בן/בת הזוג.
- ההארה המפתיעה: כולנו רוצים להרגיש מוערכים, גם כשאנחנו טועים. ביקורת, אפילו "בונה", היא תקיפה. היא מעבירה את המסר שאנחנו לא מספיק טובים כמו שאנחנו.
2. השוואות (או: "למה את/ה לא כמו..."):
"למה את לא כמו אמא שלך, תמיד מארגנת הכל?", "למה אתה לא כמו חבר שלך, תמיד לוקח יוזמה?". אוף, רק מלכתוב את זה אני מתכווצת.
- ההארה המפתיעה: אנחנו שוכחים שלכל אחד יש את הדרך שלו. השוואה גורמת לבן הזוג להרגיש לא נראה, לא מוערך, ובעיקר – לא מספיק. היא גורמת לנו לרצות להיות מישהו אחר, ולא את עצמנו. זה נשמע מוכר למישהו? גם לי...
3. סרקזם (או: "חחח, מצחיק מאוד"):
תגובות ציניות או עוקצניות, גם אם הן נאמרות "בצחוק", יכולות לפגוע עמוק. במיוחד כשזה קורה שוב ושוב.
- ההארה המפתיעה: סרקזם הוא דרך להביע כעס או תסכול בצורה "בטוחה", אבל הוא אף פעם לא פותר את הבעיה האמיתית. הוא רק מכסה אותה בשכבה של ציניות מרירה.
4. התעלמות (או: "אני עסוק/ה עכשיו"):
כמה פעמים בן/בת הזוג ניסו לדבר איתכם, ואתם פשוט התעלמתם? לא עניתם לטלפון, לא הגבתם להודעות, או סתם המשכתם לבהות בטלוויזיה?
- ההארה המפתיעה: התעלמות היא צורה אכזרית של דחייה. היא מעבירה את המסר שבן הזוג לא חשוב, שהצרכים שלו לא רלוונטיים, ושהקשר ביניכם לא מספיק חזק כדי להתמודד עם קושי.
אבל רגע, זה לא רק דברים שאנחנו עושים. זה גם דברים שאנחנו לא עושים.
5. היעדר הערכה (או: "מובן מאליו"):
הפסקנו להגיד "תודה". הפסקנו לשים לב למאמצים הקטנים שבן הזוג עושה בשבילנו. לקניות בסופר, להכנת ארוחת ערב, לחיבוק חם בסוף יום קשה.
- ההארה המפתיעה: הערכה היא הדלק של כל מערכת יחסים. כשאנחנו מפסיקים להעריך, אנחנו מפסיקים לראות את הטוב, ומתחילים להתמקד רק ברע.
אני זוכרת שבשלב מסוים, אני והאקס שלי הפסקנו לתקשר כמעט לגמרי. היינו יושבים אחד ליד השני בסלון, כל אחד שקוע במסך שלו, כאילו אנחנו שני זרים באותו חדר. זה היה עצוב.
אז מה עושים? איך יוצאים מהלופ הזה?
אני לא אגיד שיש לי פתרון קסם. מערכות יחסים הן מורכבות, ומה שעובד לזוג אחד לא בהכרח יעבוד לזוג אחר. אבל הנה כמה דברים שלמדתי בדרך הקשה:
- מודעות: הדבר הראשון הוא פשוט להיות מודעים להרגלים האלה. לשים לב איך אנחנו מתנהגים אחד לשני. לשאול את עצמנו, האם אנחנו באמת מקשיבים? האם אנחנו באמת מעריכים?
- תקשורת: לדבר, לדבר, לדבר. לא לפחד להביע את הרגשות שלנו, גם אם הם לא נעימים. להקשיב באמת, בלי לשפוט או לבקר.
- חמלה: לזכור שאנחנו בני אדם. שאנחנו טועים. שלפעמים אנחנו פשוט לא במיטבנו. להיות סלחנים אחד כלפי השני.
ואולי הכי חשוב – לזכור למה התאהבנו מלכתחילה. להיזכר ברגעים הטובים, בצחוקים, בחיבוקים. לטפח את הניצוץ הזה, גם כשקשה.
אני יודעת, זה קשה. זה עבודה קשה. אבל זה שווה את זה. כי בסופו של דבר, מערכת יחסים טובה היא אחד הדברים הכי חשובים בחיים.
אז, מה אתם אומרים? האם אתם מזהים את ההרגלים האלה בזוגיות שלכם? ואם כן, מה אתם הולכים לעשות בנידון? אני אשמח לשמוע את המחשבות שלכם.
