האמת? פעם הייתי בטוחה שיש איזה ספר הוראות סודי להורות למתבגרים. משהו בסגנון "איך לגדל את ילדכם מבלי להשתגע" או "מדריך ההישרדות למלחמת ההורמונים". נו, אתם יודעים. אבל אז הבנתי משהו: אין באמת מדריך כזה. וגם אם היה, הוא בטח היה כתוב בשפה שרק פסיכולוגים קליניים מבינים.
אז מה עושים? איך שומרים על השפיות כשבית הופך לזירת קרב יומיומית, כשכל משפט הופך לוויכוח, וכשנראה שהילד החמוד והמתוק שהיה לכם עד לפני רגע פשוט נעלם?
אני לא אשקר, זה לא קל. אבל זה אפשרי.
נתחיל מהבסיס: גיל ההתבגרות הוא תקופה מטורפת. לא רק להם, גם לנו. מדובר בצונאמי של הורמונים, שינויים פיזיים, וחיפוש עצמי אינסופי. ואנחנו, ההורים, תקועים באמצע הסערה, מנסים להחזיק את הבית שלא יתפרק.
הטעות מספר אחת שאנחנו עושים: אנחנו מנסים לתקן אותם. אנחנו רוצים שהם יהיו כמו שאנחנו חושבים שהם צריכים להיות. שהם יקשיבו לנו, שילמדו, שיצליחו. אבל זה לא עובד ככה.
מחקרים מראים (ואני כאן מתבססת על מחקרים של ד"ר דניאל סיגל, פסיכיאטר וחוקר מוח מהולל) שהמוח המתבגר נמצא בתהליך בנייה מחדש. הוא משתנה, מתפתח, ומתנתק מההשפעה הישירה שלנו. וזה טוב! זה חלק מההתבגרות.
אז מה כן לעשות?
- להקשיב. באמת להקשיב. לא לחכות לתורנו לדבר, אלא באמת להבין מה הם מרגישים. כן, גם אם זה נשמע לכם הכי מטופש בעולם.
- לתת להם מרחב. הם צריכים לטעות, להיכשל, וללמוד בעצמם. זה לא אומר שאנחנו צריכים לעמוד בצד ולראות אותם עושים שטויות. זה אומר שאנחנו צריכים לתת להם את המקום להתנסות, תוך כדי שמירה על גבולות ברורים.
- לזכור שאנחנו לא מושלמים. הנה משהו שאני תמיד מזכירה לעצמי: גם אנחנו עברנו את גיל ההתבגרות. גם אנחנו עשינו טעויות. גם אנחנו היינו בטוחים שאנחנו יודעים הכל.
אני זוכרת תקופה שהבת שלי סירבה ללכת לבית הספר. שום דבר לא עזר. לא שיחות, לא תחנונים, לא איומים. הייתי מתוסכלת, כעוסה, ובטוחה שאני נכשלת כאמא. ואז, יום אחד, פשוט הקשבתי. באמת הקשבתי. והבנתי שהיא פשוט מפחדת. היא מפחדת להיכשל, היא מפחדת ממה שאחרים חושבים עליה, היא מפחדת שהיא לא מספיק טובה.
ברגע שהבנתי את זה, הכל השתנה. במקום לנסות לגרום לה ללכת לבית הספר בכוח, התחלתי לדבר איתה על הפחדים שלה. עזרנו לה למצוא דרכים להתמודד איתם, והיא חזרה לבית הספר בקצב שלה.
אני יודעת, קל להגיד "להקשיב" ו"לתת מרחב". בפועל זה הרבה יותר קשה. במיוחד כשאנחנו עייפים, לחוצים, ומרגישים שאנחנו מאבדים שליטה. אבל זה שווה את זה.
למה? כי בסופו של דבר, אנחנו רוצים שהילדים שלנו יהיו מאושרים.
אני יודעת שקל להיתקע בדאגות - ציונים, חברים, עתיד. אבל לפעמים, אנחנו צריכים לעצור רגע ולזכור את התמונה הגדולה. הם יהיו בסדר. אולי לא בדיוק כמו שאנחנו תכננו, אבל בסדר.
ועוד משהו קטן, אבל חשוב: תמצאו לעצמכם קהילה. קבוצת תמיכה של הורים אחרים, חברים טובים, או אפילו פסיכולוג. אנחנו לא צריכים לעבור את זה לבד.
פעם שמעתי מישהו אומר שהורות למתבגרים זה כמו לנסות לנווט ספינה בסערה. אין ספק שזה נכון. אבל גם בסערה הכי גדולה, אפשר למצוא את הדרך לחוף מבטחים. צריך רק קצת סבלנות, הקשבה, והרבה אהבה.
וטיפ לסיום, ממקור לא שגרתי – סדרת הטלוויזיה "אחת שיודעת". כן, אני יודעת, זה נשמע מטופש, אבל תחשבו על זה: הסדרה הזו, על אף שהיא דרמטית ומוגזמת, מציגה מצוין את המורכבות של גיל ההתבגרות, את הלחצים החברתיים, ואת הקושי למצוא את עצמך. צפייה משותפת יכולה להיות הזדמנות מעולה לפתוח שיחה על נושאים קשים בצורה קלילה ולא מאיימת. ניסיתי, עובד!
עכשיו תגידו לי אתם, מה הכי מלחיץ אתכם בהורות למתבגרים? ומה עובד בשבילכם כדי לשמור על השפיות? אני באמת רוצה לדעת. אולי ביחד נמצא את המדריך הסודי הזה, בסוף.
